האמת שבסאטירה

הרב דב בערל וויין , ו' בטבת תשע"ד

הרב דב בערל וויין
הרב דב בערל וויין
ערוץ 7

מסתובבת בשטח יצירה סאטירית מצחיקה להחריד ועצובה להפליא על אבא חרדי ליטאי שמנסה להסביר לילדו הסקרן את סיפור החשמונאים וניצחונם על היוונים: מצד אחד החשמונאים היו חרדים ליטאים נאמנים שלמדו כל היום, ומצד שני היו להם כלי נשק וצבא מאורגן שהם עצמם הובילו בקרב נגד היוונים.

הם גם עסקו במסחר ובחקלאות, על אף שתמיד לבשו חולצות לבנות, ונראה שהם רצו להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל. הילד מבין את הסתירה העצומה בין הסיפור המסורתי של חג החנוכה והחשמונאים לבין מה שמספרים לו בבית, בבית הספר והסיפור שנשמע בקרב חבריו בארץ ובחברה שהוא חי בה.

האבא מודה בינו לבין עצמו בקיומה של הסתירה הגדולה הזאת בין המציאות לסיפור חנוכה, אך חושש להודות בזה בפומבי שמא יואשם בציונות.

כאן, כמו בכל סאטירה טובה, יש קצת יותר משמץ הגזמה, אך אין ספק שיש בה גם יותר מגרעין של אמת. רוב העולם החרדי, ובמיוחד הענף הליטאי (שעמו אני מזהה את עצמי) עוד לא התמודד עם המציאות של ימינו. הוא עדיין נלחם בקרב של המאה ה-19 נגד הציונות החילונית, קרב שהסתיים זה מכבר ואיננו רלוונטי עוד לעולם היהודי של ימינו.

הקושי הגדול הוא בשינוי הלך הרוח הזה, שמנותק לגמרי מהמציאות. במאות האחרונות התרגל העם היהודי להרגיש נוח בתפקיד הקורבן הנרדף, ולכן אנחנו פוחדים לפשוט את גלימת המגן הזאת. אנחנו רואים את העולם בשחור-לבן בלבד: הטובים והרעים. בהשקפת עולם כזאת אין מקום לניואנסים או ליחסיות.

אם יהודים דתיים מעורבים בשערורייה רבנית, בשחיתות כספית, בהתעללות מינית או גופנית, באלימות נגד המשטרה או בזיופי בחירות (ונבחרים) והם נתפסים על ידי הרשויות על הפשעים האלה, התגובה האוטומטית היא שאנחנו נרדפים בגלל הדתיות שלנו, בגלל לבושנו השונה, בגלל אורח החיים המסורתי שלנו או הכללים החברתיים המיוחדים לנו.

איכשהו שכחנו שבטווח הארוך, הבטלה, העוני ותסביך הרדיפה כולם הם תנאים שמביאים להרס עצמי. אלה היו התנאים שהביאו לחילון של חלק ניכר מיהדות אשכנז ב-300 השנים האחרונות. בסופו של דבר, מערכת שבנויה על קצבאות סיוע מהממשלה, שהולכות ופוחתות, ונשענת במידה רבה על צדקה אינסופית מארגונים אחרים - מערכת שהוקעה על ידי הרמב"ם ורבנים גדולים אחרים בכל הדורות - היא הונאת פונזי שבסופו של דבר תקרוס מכובד משקלה שלה.

כולנו משלמים על ההתנהגות של מנהיגים פוליטיים דתיים ועסקנים של רבנים גדולים ונכבדים, שמסיבות שמעולם לא הבנתי עד תום, מתנגדים לשינוי בסטטוס קוו האומלל שקיים היום. אותם אנשים גם לא מציעים שום תוכנית שתסייע להציל את חסידיהם מתהום העוני והייאוש ההולכת ונפערת לרגליהם.

לכן סאטירה קטנה וחכמה יכולה להועיל לנו. מבט נוקב על האבסורדיות של חלק מהמנהגים החברתיים שלנו, על הניתוק שלנו מהמציאות, על מערכת החינוך שתורמת לעוני העתידי של תלמידיה ומדכאת יצירתיות ודעות שונות, מבט כזה יכול רק לסייע לנו, בטווח הארוך, לקדם את מטרות התורה בישראל ובתפוצות.

לא מזמן בא אליי אדם בגיל העמידה טרם צאתו לארצות הברית למסע של גיוס כסף שנועד לשלם את החובות הכבדים שצבר בשנים שלא עבד. האירוניה היא שהוא בוגר אוניברסיטה ומהנדס מוסמך שיכול היה למצוא תעסוקה בקלות. כששאלתי אותו מדוע איננו יוצא לעבוד במקום לעבור חודש של השפלה שבו הוא יעבור מדלת לדלת בחורף האמריקני ויקבץ נדבות, שרובן לא תינתנה בשמחה, הוא השיב "יש לי בנות שאני צריך להשיא, והבעלים שהן רוצות לא יסכימו להינשא לבנותיו של אדם שעובד!". הגבתי באנחה כבדה.

רציתי להשיב לו בחריפות "אבל הן יקבלו בנות של אדם שמבקש צדקה!", אך נצרתי את לשוני ואיחלתי לו הצלחה במסעו. כל אותו היום חשתי כעס וחוסר אונים מול אותו הלך רוח שמשחית עם כל כך נפלא. אולי דרושה לנו יותר סאטירה כדי שהחברה שלנו סוף סוף תכיר באמת ובמציאות.