למה לבכות? 

חננאל ובר ז"ל , ו' בטבת תשע"ד

יהדות תפילת הנשים נגד "נשות הכותל"
תפילת הנשים נגד "נשות הכותל"
צילום: ערוץ 7

לפני כשלושים-ארבעים שנה היתה האמרה "גברים אמיתיים אינם בוכים" נפוצה מאוד בארה"ב. לעומת התרבות האמריקאית דאז ששללה בכי ע"י גברים, תורתנו הקדושה רוויה במקרי בכי של גיבוריה, במיוחד בספר בראשית, ובמיוחד בפרשת 'ויגש'.

בנוסף לבכי של אברהם, יצחק, יעקב, עשו, יוסף ובנימין, גם אנו, בקראנו פרשות מסויימות בתורה, איננו מסוגלים להתאפק מלבכות שנה אחר שנה בהגיענו לאותם קטעים מרגשים. הדוגמא הטובה לכך הינה הסצנה שבה יוסף מגלה לבני יעקב שהעומד מולם כמשנה לפרעה הוא אחיהם שהם מכרוהו.

נשאלת השאלה: מדוע כתב הקב"ה את התורה, ומיוחד את פגישתם של רבקה ויצחק, יעקב ורחל, ויוסף ואחיו בצורה המאלצת כמעט כל יהודי לבכות? האם זה ראוי? רצוי? ידוע שלימוד תורה הינו מצוות העשה הגדולה מכולן -- זו העומדת כנגד כולן. לימוד תורה נקנה במאמץ ובייסורים, ברם, בהפעלת אך מימד אחד מן הנשמה -- האינטלקט. נדמה לי שכדי להתחבר להוויה היהודית בצורה מושלמת נדרש מכל לומד תורה להפעיל את שני חלקי נשמתו -- האינטלקטואלי והרגשי. לכן, לימוד תורה "יבש" ללא בכי של הזדהות עם גיבורי התורה -- אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ועם יוסף ואחיו, לקוי בחסר. הדבק הרוחני שנחוץ בנשמתו של כל יהודי, כדי להתחבר לעבר, להווה ולעתיד של עמו, נוצר אך ורק בדבק של דמעות, של בכי, של הזדהות עם אבותינו, ועם ההרגשה שמה שקרה להם יכול לקרות לנו, ושאנחנו הולכים באותו כיוון, באותה דרך, ברם, בלי לחזור, ח"ו, על הטעויות שלהם שגרמו לאותן דמעות ובכי.

יש לשים לב שישנם לפחות ארבעה סוגי בכי בתורתנו הקדושה. האחד הינו בכי של צער עכשווי המכֻוון אל המצב באותה עת, כמו זה של הגר. והשני הינו בכי של צער ותשובה על מה שקרה בעבר, באשמתו של הבוכה, כמו הבכי של יעקב על צווארו של עשו. והשלישי הינו בכי של סליחה על מעשי אחרים בעבר -- כמו זה של יוסף כאשר "וינשק לכל-אחיו ויבך עליהם" (בראשית מה, טו). והרביעי הינו בכי של געגועים מהתנתקות -- כמו זה שפרץ כאשר יוסף נפל על צווארו של בנימין.

יש לשים לב שהקב"ה חפץ בבכי -- בעת תשובה או בתפילה -- של בניו. ברם, כאשר עם ישראל בכה בבכי מסוג אחר, כפי שהם בכו בחטא המרגלים, הם נענשו קשות על בכיים. ומה עלה בגורלם של אלו שהיו אמורים לבכות ומאנו? ספציפית, בסוף ספר בראשית -- מי היו אלה שלא בכו כאשר יוסף גילה את זהותו? התורה ברורה מאוד בענין זה -- יוסף בכה, בנימין בכה, אך עשרת האחים לא בכו. מדוע? הייתכן שעדיין נותרה בליבם הדעה שעל פי מידת דין הם צדקו במכירתו של יוסף שהוציא את דיבתם רעה לאביהם? (זו דעתו של אור החיים הקדוש.) הייתכן שעבור סירובם של השבטים לרכך את ליבם, הקב"ה השאיר חשבון פתוח עם עם ישראל, כך שכ-1500 שנים לאחר מכן הוא פרע, ע"פ דין, את אותו חשבון מעשרת הרוגי מלכות -- מידת הדין נגד מידת הדין?

ועוד, עשרת האחים גירשו את יוסף מביתו. כשמונה מאות שנים לאחר מכן גורשו עשרת השבטים מביתם ע"י מלך אשור. האם גם זה נכלל באותה מידה כנגד מידה? יש בעיה עם התיאוריה הזו: מדוע גורשו מנשה ואפרים, שהם למעשה שבטי יוסף? הרי יוסף היה הקורבן של עשרת האחים והוא אכן בכה בכנות על מה שקרה. ההסבר, לדעתי, הינו שיוסף הצדיק ששהה עשרים ושתיים שנים לבד במצרים, אימץ משהו מהתרבות והפילוסופיה המצרית, שנמצא בסתירה קשה עם האמונה שקיבל בביתו של יעקב. יוסף לא רק סלח לאחיו על עוונם, אלא גם הכריז שלמעשה הם לא אחראים למכירתו: "אל-תעצבו ואל-יחר בעיניכם כי-מכרתם אֹתי הנה כי למחיה שלחני אלֹהים לפניכם" (בראשית מה, ה). למעשה, ע"פ יוסף, לאחים לא היתה שום אחריות לעניין, כי ה' גרם להם למכרו והם בסך הכל עשו את רצון ה'. זו דעה שמבטלת את הבחירה החופשית של האדם, והופכת אותו לרובוט מתוכנת מראש ע"י הקב"ה. זו אינה דעה שיוסף למד מאביו אלא בבית פרעה.

ולכן, יוסף הגיע לתוצאה הראויה של סליחה לאחיו, אבל בדרך עקומה וזרה. ולכן, בכייתו לא היתה מושלמת, ועבור כך, לדעתי, נכללו אפרים ומנשה בגירוש עשרת השבטים. רק יהודה -- שאומנם לא בכה, אבל הביע חרטה מלאה על מכירת יוסף במוכנותו להיות עבד ליוסף בתמורה לשחרורו של אחיו בנימין -- זכה להצלה מגורלם המר של עשרת השבטים. יהודה, וכמובן, בנימין, שלא היה מעורב כלל בפרשת המכירה.

יהי רצון שנשכיל ללמוד את תורתנו הקדושה בעוז אינטלקטואלי ורגשי, ובכך נתחבר אליה ואל הקב"ה חיבור של בנים לאביהם, חיבור של יראה ואהבה, חיבור של בינה ובכי.