אל אישך תשוקתך

גיל רונן , ו' בטבת תשע"ד

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7

שתי קללות מוטלות על אדם וחווה, בספר בראשית, פרק ג':

אל-האישה אמר ה': "הרבה ארבה עיצבונך והרונך – בעצב תלדי בנים; ואל-אישך תשוקתך, והוא, ימשול-בך."

ולאדם אמר: "ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה, כול ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את-עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם..."

למה הכוונה בביטוי "בזיעת אפך"?

המילה "אף", בתנ"ך, מופיעה בדרך כלל בהקשר של זעם, בביטוי "חרי אף", וגם כשהיא מופיעה לבדה, בלי "חרי" או "חרון", זו משמעותה, כמו במילים "אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני" (תהילים ו, ב).

כלומר, על אף שהקללה שהוטלה על אדם בכללותה מתמקדת בקושי הפיזי של עבודת האדמה והיכולת להתפרנס ממנה, הרי שהיא כוללת לכאורה גם אמירה מפורשת לגבי היסוד הנפשי של קושי זה. "אפיך" הוא לא רק אותו איבר בפנים שאליו נוזלת הזיעה מהמצח, הוא גם – ואולי בעיקר – הזעם והתסכול המלווים את הקושי הפיזי.

ומה הם הזעם והתסכול המלווים את העבודה? ובכן, חלק מאיתנו ידברו על שיעמום. אחרים על ניכור. רבים יגידו שמה שמכעיס ומתסכל בעבודה הוא שכר נמוך, יחס משפיל של המעסיקים, חוסר הערכה למאמציך, סכנת הפיטורין, תחושה שאתה בסך הכל עוד בורג במערכת ושניתן להחליף אותך בקלות אם אדוניך רק יחפצו בכך – או כל אלה גם יחד.

את התסכולים והקשיים האלה בדיוק ניצלה תנועת השמאל הגדולה של המחצית השניה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 – הסוציאליזם, הידועה גם כקומוניזם, בגרסתה הקיצונית יותר. קארל מרקס, אינטלקטואל מגרמניה, בן למשפחה יהודית מומרת, ושותפו פרידריך אנגלס, בנו את תורתם המהפכנית סביב זעמם של העובדים, תסכולם וחרי אפם.

בניגוד לתורה היהודית, שאומרת לאדם כבר מהשלב הראשוני ביותר של קיומו, ישירות מפי הגבורה, באמצעות הביטוי "בזיעת אפיך" – "העבודה מתסכלת ומכעיסה – אתה תעבוד בשביל מישהו אחר והוא ינצל אותך, וככה זה! יש דברים שאי אפשר לשנות מן היסוד" – הרי שמרקס מציע אלטרנטיבה: "עשה מה שאני אומר לך, לך אחרי מנהיגותי, ואני אגרום לתסכולי העבודה להיעלם".

המרקסיזם הבטיח לבני האדם עולם "קומוניסטי" – עולם שהוא כמו קומונה, קיבוץ, חברה שיתופית טהורה שבה אין רכוש פרטי ואין בעלי הון; העובדים הם הבעלים על פרי עבודתם ואיש לא יכול לנצל אותם. הוא דיבר על "דיקטטורה של הפרולטריון (מעמד העובדים)" כשלב בדרך אל גן העדן הזה.

מאות מיליוני בני אדם נהו אחר ההבטחה הכוזבת הזו, לביטול רוע הגזרה של "בזיעת אפיך". מאות מיליונים האמינו שמרקס, בחוכמתו כי רבה, יכול למחוק את הקללה שהטיל הקב"ה. מאות מיליונים חיים עד היום תחת דיקטטורות חשוכות ואיומות, בשל עוצמת הפיתוי להאמין שניתן באמת לבטל לחלוטין את קללת העבודה. עשרות מיליונים נרצחו באכזריות על ידי המשטרים הללו – משטרים המסכנים גם את מדינת ישראל ותומכים באויביה מזה עשרות שנים.

יחד עם זאת, יש להודות שהמאבק הסוציאליסטי הצליח, לכאורה, ביחד עם גורמים אחרים, לבטל חלק מרוע גזירת "בזיעת אפיך". שהרי יש היום לעובדים את הזכויות להתאגד, לשבות, לזכות בימי חופשה ומחלה, לקבל פנסיה וכו', וקשה להאמין שהשינוי הזה היה מתרחש בלי תקופה לוחמנית, בה איגודים מקצועיים היוו איום של ממש על מעסיקיהם, ובלי התנועה הסוציאליסטית.

אולם הניסיון ללכת עד הסוף ולבטל את הקללה כליל, הוביל כאמור למוות, השמדה, מחנות ריכוז וסבל אינסופי, בדיקטטורות כמו ברית המועצות, סין, קמבודיה וצפון קוריאה.

ומה באשר לקללה הראשונה – זו שמופנית כלפי האישה?

כאן יוצא מהתמונה המרקסיזם הישן ונכנס לתמונה הניאו-מרקסיזם, שתנועת המגדר היא עמוד התווך שלו. בניגוד למרקסיזם של המעמדות, הניאו-מרקסיזם כלל לא מכנה עצמו "מרקסיזם" וקשה לדעת, במבט ראשון, שהוא קשור למרקסיזם הישן בעבותות.

הניאו-מרקסיזם צמח באוניברסיטאות של ארצות המערב לאחר שהמרקסיסטים נוכחו לדעת שהקומוניזם לא "תופס" בארצות אלה, משום שבני המעמד הנמוך סירבו להשתתף במלחמת המעמדות שלהם. הוא פותח לאורך עשרות שנים, החל משנות ה-20 של המאה ה-20, על ידי אינטלקטואלים ופעילים מרקסיסטיים שחיפשו דרך חדשה להשפיע בארצות המערב השנואות עליהם.

מכיוון שהניאו-מרקסיסטים ידעו שלמרקסיזם יצא שם רע בארצות המערב, הם הצניעו את הקשר שלהם אל מרקס, והם ממשיכים להצניע אותו גם היום, אם כי לא לגמרי: מי שלמדה ב"חוגי המגדר" המצויים בכל האוניברסיטות בישראל (מלבד אריאל – בינתיים לפחות), נתקלה מן הסתם בלא מעט אזכורים חיוביים של המרקסיזם, ובתיאורים של בריה"מ הקומוניסטית, על ה"פמיניזם המרקסיסטי" שהונהג בה ככלי עזר של מנגנון המרקסיזם המעמדי, כפורצת דרך בתחום של מעמד האישה.

ייתכן שתלמידות חוגי המגדר בחלק מהאוניברסיטאות למדו כי יום האישה הבינלאומי נוסד על ידי ולדימיר איליץ' לנין, אבי בריה"מ, וכי התנועה לשחרור האישה היא מרכיב בתנועות ה"שמאל החדש" ששטפו את העולם המערבי משנות ה-60. אפשר שהן נחשפו לציטוט ידוע מספרו של אנגלס, "תולדות המשפחה", בו הוא קובע כי "במשפחה, [הגבר] הוא הבורגנות והאישה היא הפרולטריון". או למשפט הפותח בספר "Toward a Feminist Theory of the State" (1989) של המגדריסטית המובילה, קאת'רין מאקינון, המשווה בין הקשר של המרקסיזם המסורתי אל העבודה, מחד, לבין הקשר של הפמיניזם אל המיניות, מאידך. אבל כאמור, הקשר מרקסיזם-פמיניזם נחשף בעיקר בפני יודעות ח"ן ולא בפני הציבור הרחב יותר.

כמו המרקסיזם המקורי, שמחלק את האנושות לשני מחנות – בעלי הון ו"פועלים", ומבטיח לאחרונים גן עדן עלי אדמות בו ישוחררו מעוּלם של הראשונים, הרי שה"פמיניזם" מחלק את האנושות לשני מחנות, גברים ונשים, ומבטיח לאחרונות גן עדן עלי אדמות בו ישוחררו מעוּלם של הראשונים ("האלף השלישי הוא האלף הנשי"). כלומר, הרעיון הבסיסי חוזר על עצמו: שוב מרקס וחסידיו האינטלקטואלים פונים אל האנושות וטוענים שביכולתם לבטל את קללת הקב"ה – והפעם, מדובר בקללה הראשונה, זו שהופנתה לחווה.

אלא ששוב – היכולת להגשים את ההבטחה היא חלקית בלבד. אכן נכון, הרבה מהעצב המלווה את הלידה נעלם, בזכות הרפואה המודרנית. אכן, עוצמות, זכויות והקלות רבות הוקנו לנשים הודות למדע, לקידמה ולרוח השוויוניות, והן לא יילקחו מהן. אבל שוב, כמו במרקסיזם הראשון, הניסיון לבטל כליל את קללת ה' מוביל לאסונות גדולים ולסבל נורא – והוא מבוסס על שקר גדול.

בכדי להראות שמדובר בשקר, צריך לבחון את הטיעונים המרכזיים שעליהם מבססות המגדריסטיות את "תיאוריית הפטריארכיה" שלהן, ולבחון אם הם עומדים במבחן ההיגיון והעובדות המחקריות. את זאת נעשה בהמשך.