האם מדינת ישראל איבדה את הנגב?

אמילי עמרוסי מ"ישראל היום" סיירה במסוק מעל הנגב: "הבדואים כבשו כמעט את הנגב כולו והפכו אותו למדינה שכנה עם חוקים משלה".

אמילי עמרוסי , ו' בטבת תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

בגובה של 2,000 רגל מעל פני האדמה חזות הנגב מייאשת: אולי כדאי לוותר על כל זה. לתת להם את המשולש באר שבע־ערד־ירוחם ולחסוך כאב ראש, דם ודמע. 360 מעלות סביב, למלוא רוחב המישור, היה הזקן בוודאי שמח: הנגב פורח. מרוצף ומנוקד ברבבות בתים, יפים מאוד, ענקים. בנייה לא חוקית של בדואים בהיקף מסנוור.

מה שמכונה "הפזורה" הוא רצף אחד גדול הנמתח מאופק אל אופק. והידיים רפות.

באר שבע־ערד־ירוחם הוא כנראה משולש ברמודה של המדבר: השטח העצום שנבלע ביניהן (כמה עשרות פעמים כל גוש דן) נגזר מתוך מדינת ישראל והפך לאקס טריטוריה שבה מתקיימת מדינה שכנה. הכלכלה השחורה המתקיימת בנגב־ברמודה מוערכת בכ־2 מיליארד שקלים בשנה. החוק הישראלי האוסר על ביגמיה ופוליגמיה לא מוכר במדינה השכנה.

כך גם חוקי התנועה והנהיגה. חוקי התכנון והבנייה הישראלים הם לאו דאורייתא. כשמדינת ישראל מבצעת ניסיונות להשיב את המשולש האובד אל מקומו בפאזל היא נתקלת בהתעלמות או בהצתת אש אלימה. בחסות התנועה האיסלאמית וגורמים קיצוניים הולך המשולש ומתנתק מבסיס האם. יותר מכך: הוא מאיים למשוך איתו עוד חלקים. מקורם של הבדואים, בני שֵם, בערב הסעודית.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־18 החלו להצפין ולנדוד בין חצי האי סיני למרכז סוריה ולחלקו הדרומי של הפרת, כשהם מגלים בדרך את אזורי המרעה של ארץ ישראל־פלשתינה ורועים בהם לפי עונות השנה. במהלך מלחמת העצמאות ברחו עשרות אלפים מהבדואים תושבי הנגב, בעיקר לרצועת עזה, אם מפחד היהודים ואם מחשש שיגויסו לצבאות ערב, כפי שדרש הוועד הערבי העליון.

ב־1951 נמנו בנגב 12 אלף בדואים. מאז אותו מיפקד ב־1951 ועד סוף השבוע שעבר ניסתה מדינת ישראל כמה פעמים להוביל את הבדואים להתיישבות מוסדרת, מוכרת. לא תמיד נעשו הדברים בחוכמה ובקשב. בתחילת שנות ה־50, עם החלת הממשל הצבאי, אולצו הבדואים להתכנס אל שני אזורי מגורים ונוודות, מגודרים בגדר, בשם "הסיִיג הגדול" ו"הסיִיג הקטן". כשהסתיים הממשל הצבאי התברר כי בלתי אפשרי לנהל מדינה מערבית עם אוכלוסיית נוודים: אספקת מים וחשמל, שירותי חינוך ובריאות - כולם יכולים להינתן רק כשלאזרח יש כתובת קבועה. מדינת ישראל הקימה שבע עיירות קבע לבדואים: כסייפה, תל שבע, שגב שלום, ערוער, חורה, לקיה ורהט.

כל מי שחפץ קיבל מגרש ותשתיות. רק כמחצית מהבדואים, בעיקר העניים וחסרי הקרקעות, נכנסו למגורי קבע בשבע העיירות. המחצית האחרת התעקשה להישאר בפזורה והחלה בהגשת תביעות בעלות. מבין אלפי התיקים שהוגשו בשנים 1976-1967 בחן בית המשפט כמה מאות; בכולם התברר כי אין סימוכין או הוכחות לבעלות. התהליך שנעצר אז מתחדש עתה, בתוכנית פראוור וחוק בגין. בישראל כ־300 אלף בדואים, 80 אלף בגליל והיתר בנגב. הבדואים הישראלים מחזיקים בשיא עולמי של ריבוי טבעי: 5.6% בשנה. בשנת 2025 עתידה מדינת ישראל להתמודד עם 420 אלף בדואים בנגב.

120 אלף מהבדואים בנגב מתגוררים היום בעיירות המוכרות, או שנמצאות בתהליך הכרה, ו־100 אלף נוספים מכסים את המישורים הצחיחים ב"פזורה": אדמות מדינה שאליהן פלשו; לעיתים לא רחוקות בתוך שטחי אש של צה"ל או שמורות טבע. אלפי מבנים נוספים מצטופפים בצמידות לקו התב"ע של העיירות המוכרות - בנייה לא חוקית שנהנית מכל העולמות: בונים ללא היתר, לא משלמים ארנונה, מושכים קווי מים וחשמל פיראטיים - וגם נהנים מהשירותים של המדינה. בתי ספר, מרפאות, מתקני ספורט. בלקיה, בכביש הראשי, יש מצד ימין מבנים חוקיים (עם מדרכה), ומצד שמאל, מעבר לקו הכחול של היישוב, מבנים לא חוקיים (בלי מדרכה). רק כדי להבין את סדרי הגודל של התביעה הבדואית: בישראל כולה יש 21 מיליון דונם. בניכוי שטחי האש של צה"ל חולקים אזרחי ישראל כולם 11 מיליון דונם למרחב אזרחי.

הבדואים דורשים כמעט מיליון מתוכם. אגב, רק בחלק קטן מאותם דונמים נתבעים מתגוררים היום בדואים. בחלק אחר נעשתה רעיית צאן ומכאן טענתם לבעלות. ועוד נתון, למען האוזן. למעלה מ־7 מיליון אזרחי ישראל מחזיקים בכ־700 אלף דונם אדמות הרשומות בטאבו על שמם. תביעת הענק הבדואית מדברת על סדר גודל דומה של אדמות, המחולקות בין 15 אלף תובעים רשומים. בשנים האחרונות החלה המדינה להכיר רטרואקטיבית ב־11 כפרים לא חוקיים המשתייכים למועצה האזורית אבו בסמה. הבדואים הגישו בקשה לעוד 45 כפרים, אבל בתצלומי האוויר אפשר לספור בקלות יותר מ־1,000 כפרים. בהגדרה הרואה כל מקבץ אוהלים קטן ככפר, יש יותר מ־2,500 כפרים.

הלבנה מאולצת

אל־סעיד הוא אחד הכפרים שנמצא בתהליך הסדרה, הלבנה. הפלונטר סבוך. יש תב"ע - אבל הציבור ממשיך לבנות ללא היתרים. יש תקציב לכביש - אבל אי אפשר לסלול אותו כי הגדר של חמולה אחת, חזקה במיוחד, עוברת על התוואי. אי אפשר להכניס תשתיות או לבנות בתי ספר כי על כל דונם יש דריסת רגל של מישהו. במועצה האזורית אבו בסמה לא אוכפים את חוקי התכנון והבנייה "כדי לשמור על יחסי אמון עם התושבים" - כך בתשובתם לבית משפט. מישהו הרים בית של ארבע קומות, מסוגנן ומצועצע, וסביבו חמישה דונם מטע זיתים. לך תסביר לו שלפי התב"ע אמור להיות כאן גן שעשועים.

ב־2003 הוצעה לתובעים הבדואים הצעת ההסדרה הראשונה: מועצת מקרקעי ישראל הסכימה להעניק להם 20% מהיקף הקרקעות במתנה, לפנים משורת הדין, ועל 80% הנותרים פיצוי כספי. מעט מאוד תובעים חתמו. אחד החותמים היה שבט א־סנע (שאליו משתייך הח"כ לשעבר טאלב א־סנע) מהעיירה לקיה, אחת התחנות שלנו במסע אל ברמודה־נגב. במסגרת ההסכם העניקה המדינה לשבט א־סנע עשרות מגרשים מפותחים, עם תשתיות מלאות ומגרשי ספורט.למרות זאת ראשי השבט מונעים את ההתיישבות שם. למה? אולי כדי להימנע מהכרה בהסדרת היחסים מול הציונות. אולי כי מתבצעת שם חלוקה ויקטוריאנית של השלל: רק הבן של או הנכד של יזכה לבנות באחד המגרשים. כך או כך, עשור אחרי, כמעט כל המגרשים המפותחים בלקיה עומדים בשיממונם. אנחנו במאגר המים של לקיה, גבעה בודדה במרחב המישורי.

התצפית פחות מעניינת מהמאגר עצמו: מוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה על גג המבנה - הביטוח האמיתי למתחם הוא צינור שחור ודק המתפתל מתוך המאגר, גולש בכתף ההר ומגיע עד למקבץ בתים סמוך. מים של מקורות, מהכסף שלי ושלך. פרוטקשן. ולא רק מקורות. חברת חשמל, מע"צ וחברות הסלולר מעדיפות לשלם מדי חודש עבור "שמירה" (כולל קבלה מוכרת למס) מאשר להתמודד עם נזקים לציוד בהיקפים של מיליונים. תחנה נוספת. חורה. דגלי חמאס ירוקים, מתריסים, מתנופפים. כל המסגדים שראינו מעוצבים כדגמים מוקטנים של המסגד בהר הבית. מאות מגרשים מפותחים ומוכנים לבנייה מחכים כאן משנות ה־70 לאנשי שבט אבו־אלגיאן. המדינה לא הבינה את הדקדוק הפנימי של השבטים: מישהו אחר הגיש תביעת בעלות על אותו שטח - אבו־אלגיאן מסרבים לממש את המגרשים שהוכנו להם.

לגבי בית אחר של אותו שבט, בכפר עתיר, הוצא צו הריסה. בג"ץ קבע שהבית לא חוקי. ב־2004 הגיעו מאות שוטרים לעתיר לממש את הצו, ואיתם נציגי משרד הפנים, הסיירת הירוקה, אמצעים לפיזור הפגנות. מישהו בכפר ירה שתי יריות באוויר. מפקד הכוח הודיע שהוא לא מוכן לקבל אחריות על שריטה של מי מפקודיו. הבית לא נהרס. תחנה שלישית, ביר הדאג'. המדינה הכשירה מגרשים ואישרה תב"ע על שטחים שאין עליהם תביעת בעלות של איש. יש שטח מסומן לכל משפחה (משפחה=אישה. גבר הנשוי לארבע נשים יקבל ארבעה מגרשים), ובצמוד לכל בית, כמו במושבים הישנים, שלושה דונם לשימוש חקלאי. גם שכונת "בנים ממשיכים" סומנה במפות. אבל הכלה לא רוצה. אנשי ביר הדאג' לא מוכנים להיכנס לשטחים המסומנים. מתעקשים על פזורה. לא מוסדרים ולא מוכרים, הם אוספים בכף יד קעורה דמעות על קיפוח. אבל המדינה לא עשתה מספיק.

סופגניית חומר הנפץ תפחה. ב־2008 הוגש לממשלה דו"ח גולדברג, שהמליץ להכיר בדיעבד בחלק גדול מהבנייה העבריינית ולפצות כספית את היושבים בחלק האחר. שלוש שנים אחר כך מאשרת הממשלה את תוכנית פראוור ליישום דו"ח גולדברג: יורחבו יישובים בדואים קיימים, יוקמו יישובים חדשים בהתאם לאופי האוכלוסייה (חקלאי/כפרי/פרברי/עירוני), וכל התובעים יפוצו ב־50% מערך הקרקע. חוק בגין שאושר לאחרונה מגדיל את החבילה: פיצוי של 63%-50% בקרקע חלופית, והיתר פיצוי כספי. על התובע לא מוטל להוכיח דבר או להראות מסמכים. די שדווח על כך שמשפחתו חיה באותו מקום מזה דורות. העיירות המוסדרות הקיימות אינן משלימות את הפוטנציאל. פרויקט ענק ברהט, שמומן על ידי המדינה, עומד ריק.

קשה להסביר מדוע. תוכנית המתאר של לקיה כוללת 35 אלף תושבים. בפועל מתגוררים בה כ־10,000 איש בלבד. דוגמה מדהימה להצלחה של העתקת אוכלוסייה בדואית הוא היישוב תראבין א־צאנע. השבט ישב ליד עומר באופן לא חוקי, והפריע לתוכניות ההרחבה של היישוב. המדינה איתרה שטח שלא היו עליו תביעות בעלות, תיכננה יישוב מהמסד ועד הטפחות, העניקה פיצוי כספי למי שהתפנה מסביבת עומר - והשבט עבר כולו. בתראבין הישנה כבר עומדת השכונה החדשה של עומר. אבל גם בתראבין החדשה צמחו צמודי דופן: אלו שרוצים להשתמש בשירותי היישוב אבל לא לשלם ארנונה. ומדינת ישראל רודפת אחרי הזנב של עצמה.

גן עדן לא חוקי

אני עם מאיר דויטש, בן 30, רכז השטח בדרום של "רגבים - התנועה לשמירת אדמות הלאום". האצבע בסכר. מהצד הציוני. הוא ירושלמי, יוצא יחידה מובחרת שהתוודע לנגב בשירותו הצבאי. "בניווטים ראיתי את הכפרים הבדואיים וחשבתי שיש שתי אופציות: או שמדינת ישראל מפלה ומקפחת אותם, כי אין להם כביש ותשתיות, או שזה לא חוקי - ומדינת ישראל תכף דואגת לפנות". כקצין מבצעים בדרום שמע לראשונה שהמשטרה הכחולה לא נכנסת לכפרים בפזורה, והבין ש"אין מדינת ישראל". כשהשתחרר החליט להקדיש את עצמו לנגב.

מ־2006 הוא ברגבים, דוהר על שבילי הכורכר של המדינה הבדואית, מצלם, מתעד. לעיתים מציג עצמו כפקח איכות הסביבה. חטף אבנים, מכות, קיבל איומים. איפה אתה מצפה שהם יגורו? "כבר עכשיו, בסוף ההסדרה של יישובי אבו־בסמה, יהיו לבדואים 18 עיירות מוכרות. זה לא מעט ל־200 אלף איש. חוק בגין מעניק להם פיצוי נדיב. יהודי לא יכול לגור ביישוב בדואי, כפי שהוכח בבג"ץ שגב־שלום, אבל בדואי יכול להתגורר ביישוב יהודי. גם באר שבע ודימונה פתוחות בפניהם".

אחת הטענות היא שחיים ביישוב עירוני מנוגדים לנפש הנווד הבדואי. "קודם כל, שבריר אחוז מזערי מהם עוסקים היום בחקלאות או ברעיית צאן. אין גם מספיק קרקע במדינה הזאת כדי ש־200 אלף איש יעסקו ברעיית צאן. שנית, גם התיישבות חקלאית צריכה להיות מוסדרת. עולי אתיופיה היו רגילים לאוהלים ועשו את המעבר. אז אני לא אומר לשכן את הבדואים במגדלים רבי קומות, כמו שעשו לאנשי כפר דרום אחרי ההתנתקות - אבל המדינה נותנת לכל בדואי מגיל 18 דונם עד ארבעה דונם חינם. אני אחרי ארבע שנים בצבא ולא קיבלתי מטר". הוא מכיר את הנגב כמו את הסלון שלו. באחד הדו"חות האחרונים של משרד הפנים הוזכר שבפזורה פועלות ארבע תחנות דלק פיראטיות.

דויטש התרוצץ ומצא 75 כאלה. כולן מתועדות ביסודיות ייקית. "הניכור למדינת ישראל נובע מתחושת קיפוח. המדינה משקיעה כאן לא מעט, אבל סובייקטיבית, לילד שגדל בפזורה, יש תחושת קיפוח שאי אפשר להתכחש לה. כשאנחנו ממשיכים לאפשר חיים בכפר לא חוקי, בלי תשתיות, אנחנו מנציחים את הפערים, את הייאוש, את הפשיעה. רוב הדור הצעיר, שלא מוסת על ידי עמותות וח"כים ערבים, רוצה חינוך, רוצה קידמה, רוצה הסדרה. אין ואקום. מדינת ישראל לא היתה כאן - אז נכנסה התנועה האיסלאמית. אפשר לראות איך הלבוש של הנשים והגברים הופך יותר ויותר דומה לטאליבן ולזרמים הפונדמנטליסטיים באיסלאם. הסכסוך עם מדינת ישראל הפך מסיפור אזרחי לסיפור לאומני".

דויטש מדבר על ניכור כלפי המדינה. המסורת הפוליגמית יוצרת מחסור בנשים לנישואים. אלו "מיובאות" מהשטחים ונשארות בישראל כשוהות בלתי חוקיות. ילדיהן, אגב, יירשמו כישראלים לכל דבר, כשהם נרשמים כילדי אישה אחרת של אותו בעל, בעלת אזרחות ישראלית. "בסורוקה את יכולה לראות ניסי חנוכה של אישה שילדה שלושה חודשים אחרי הלידה הקודמת". את שקר "הכפרים ההיסטוריים" מטאטא דויטש בהינף מצגת. ביישוב אל־סרה הוצב שלט בשלוש שפות "אל־סרה; נוסד בתקופה העות'מאנית".

כך הוצג גם בוועדה לזכויות הילידים באו"ם. בסרטון רשת על הכפר נראה תושב המתאר את אביו וסביו שנולדו וגדלו באותו מקום, ופרופסור אורן יפתחאל, פעיל שמאל רדיקלי, מדבר על "הכפר שהיה במקום עוד לפני 48'". אלא שתצלום אוויר של המרכז למיפוי ישראל מ־1990 מראה מקבץ אוהלים קטנטן. תצלום מ־1945 מראה רק חלקת אדמה מעובדת. "אנחנו לא טוענים שהבדואים לא היו בנגב", אומר דויטש, "אלא שלא מדובר בכפרים. כפר הוא נקודת יישוב קבע, עם בתים, עם מסגד. אף אחת מ־45 הנקודות שהבדואים דורשים היום לא היתה כפר". אל־ערקיב, סמל מאבק. הבדואים טוענים שמדובר ב"כפר היסטורי". תצלום אוויר משנת 2000 מוכיח שלא היה כפר ולא חצי כפר.

בבית המשפט ענו על כך התובעים כי הם שבו רק לאחרונה לכפר שממנו גורשו במלחמת העצמאות. דויטש שלף תצ"א מ־1965 שבה רואים שטח טרשים ריק, ותצלומי אוויר זהים מ־56' ו־45'. אנחנו עולים על ססנה 127 ישנה. מהאוויר רואים את החור השחור של משולש ברמודה: מדינה קטנה, ובה 65 אלף מבנים לא חוקיים. לשם הפרופורציה, לפי ארגוני השמאל בכל יו"ש ישנם 2,000 מבנים לא חוקיים של מתנחלים. אני נזכרת בכותרת של אתר חדשות בתחילת השבוע, אחרי ההפגנות הסוערות: "מדינת ישראל היא מדינה של מתנחלים", ציטוט של מפגין בדואי שהפך לתורה מסיני. צא וראה מתנחל שמנסה לסגור מרפסת, או מועצה אזורית בהתנחלויות שמנסה לבנות מרפאה, לעומת גן העדן בנגב. המשולש הנעלם שבין באר שבע, ערד וירוחם הוא כמעט האזור היחיד המתאים להתיישבות בנגב.

רוב הנגב הדרומי והמערבי הוא שטחי אש של צה"ל או שמורות טבע. אבל הוא כמעט אבד לנו. להבים, ערד, דימונה, ירוחם, מצפה רמון - כולם נראים כאיים קטנים באוקיינוס של בנייה בלתי חוקית. לפי הלמ"ס, הבדואים בנגב ממוקמים במקום הנמוך ביותר בסולם הסוציו־אקונומי. אבל הבתים שראיתי, בני שלוש עד חמש קומות, מצופים אבן ושיש, משאירים ללמ"ס אבק. המיתוס של פחונים, אוהלים וגמל המקושר לבדואים הוחלף בווילות מפוארות. מקל הרועים הוחלף בצלחת לקליטת שידורי לוויין.