החבר היהודי של מנדלה

נלסון מנדלה, מיקי חיימוביץ' וחינוך בפרשה. טורה השבועי של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"א בטבת תשע"ד

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

ביום ראשון השבוע, בשיאה של הסאגה סביב המשלחת הישראלית להלוויית נלסון מנדלה, ישב הרב דב סידלסקי בביתו בשכונת הר נוף בירושלים. אולי במקום להעביר את המשימה בין נתניהו לפרס ליו"ר הכנסת, מדינת ישראל הייתה צריכה פשוט לשלוח אותו. הוא היה ללא ספק אחד היהודים הקרובים למנדלה.

אביו, לזר סידלסקי, ניהל משרד עורכי דין בדרום אפריקה בשנות ה-40. כשהגיעו למשרד לקוחות שחורים, סידלסקי – בניגוד לנוהג הגזעני המקובל אז – קיבל אותם והתייחס אליהם בכבוד. באחד הימים ביקש צעיר שחור להתקבל כמתמחה, וסידלסקי קיבל אותו מיד לסטאז'. "כאן אתה שווה, האפרטהייד נשאר מחוץ לדלת", אמר הבוס למתמחה החדש, נלסון מנדלה שמו. מנדלה גם קיבל ממנו במתנה חליפה.

דב, בנו של סידלסקי, החל לשמור תורה ומצוות, עשה עלייה והפך לימים לרב. הוא זוכר את מנדלה לא רק כעובד במשרד אלא כידיד המשפחה, שהגיע גם לביתם. "כשמנדלה התחתן, כל שיירת המכוניות של האורחים, והמכונית של החתן והכלה בראש, עברה בדרך לחתונה ליד הבית שלנו, וזה היה אות כבוד לאבי".

כידוע, עורך הדין הצעיר הכיר לבסוף את מערכת המשפט מצידה השני, כשנלחם על שוויון זכויות. הוא ישב בכלא 27 שנים. סידלסקי הבן מספר שאז כבר היה רב של בית כנסת בפורט אליזבת': "כשהיינו אומרים את תפילת 'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה', תמיד הייתי אומר גם: 'כולל חסידי אומות העולם ובהם נלסון מנדלה'. כשאבא ביקר אותו בכלא הוא סיפר לו על כך, ומנדלה התרגש מאוד".

אחרי ששוחרר והפך לנשיא דרום אפריקה הוא שמר על קשר עם משפחת סידלסקי. "לאבא שלי הוא תמיד קרא 'הבוס שלי'. הוא תמיד אמר: היה ויהיה לי רק בוס אחד, עורך דין יהודי ושמו לזר סידלסקי, שהעז לקבל אותי לעבודה".

כשמנדלה ביקר בישראל ב-99' הוא נפגש עם סידלסקי ורעייתו, יחד עם ראש הממשלה דאז אהוד ברק, במשרד ראש הממשלה. כעבור כמה שנים נפגשו גם סביב מיטתו של האב החולה. "מנדלה הגיעה תחת אבטחה כבדה לבית החולים ביוהנסבורג, וכשהוא נכנס אבא התעורר ואמר: 'אתה התרופה הטובה ביותר שיכולתי לקבל'. כשאבא נפטר, הוא כמובן הגיע לנחם אותנו בשבעה".

מנדלה לא נחשב אוהד גדול של ישראל ושל הציונות, אבל סידלסקי אומר שהייתה לו אמפתיה גדולה לגורל היהודי. "הרעיונות של יציאה מעבדות לחירות, של צלם אלוקים שיש בכל אדם – אלה דברים שהיהדות הנחילה לעולם, והוא התחבר לזה".

2.

לפני כחודש צלצל אליי תחקירן מהתכנית החדשה של מיקי חיימוביץ'. "בפרק הפתיחה נספר על התפשטות החרדים", אמר, "ואנחנו רוצים שתהיי אחת מהפרשנים בתכנית". דקה של שיחה הבהירה לי את הנרטיב: כל חרדי – חב"דניק או ש"סניק, מאמריקה או מאשדוד – נתפס כבעיה בעצם קיומו, ובפרט אם הוא מעז להתקיים לצד חילוני. מקום הצילומים שנבחר כדי לייצג את נושא הדיון הוא רחוב וחצי בבית שמש (שגם במאה שערים אומרים בחיוך שאליו הם שלחו את קיצוני הקיצונים, כי לא היה להם כבר כוח אליהם אצלם).  ויתרתי על הזכות להשתתף.

יומיים אחרי שידור הפרק המדובר, פנתה אליי אורית הילל מנתניה עם סיפור מטריד. האם יש קשר בינו לבין האווירה התקשורתית-ציבורית שתכניות כאלה יוצרות? וכך היא מספרת: "אני לא דתייה, ומעורבת בנעשה בשכונה שלנו, קריית השרון בנתניה. לאחרונה גילינו שהמכללה האקדמית נתניה תפתח בתוך הקמפוס גם מסלול חרדי. לצערי, יש תושבים שהתחילו להתלהם ולומר שחרדים ישתלטו על השכונה. אני מכירה את העולם החרדי דרך בני משפחה, מהנדסי תוכנה שעובדים איתי, מתנדבים של 'עזר מציון' שעזרו לנו בזמן האשפוז של בני ועוד. אני גם יודעת שיש קמפוס מצליח של 2,000 סטודנטים חרדים בקריית אונו. חוץ מזה, לא מדובר במגורים של חרדים, הם לא עוברים לגור פה, רק באים ללמוד. אבל אם לא הייתי יודעת את כל זה, והייתי רואה רק טלוויזיה, אולי גם אני הייתי חוששת ולא מבינה שזו יוזמה מבורכת. אני מתביישת בתגובות שאני שומעת סביבי, בנוסח 'שילכו מכאן' או 'לא רוצים אותם'. בדיונים בפורומים השכונתיים באינטרנט, בכל פעם שניסיתי לומר שמדובר בקבלה של האחר שרק רוצה לרכוש מקצוע, שלחו לי בתגובה לינקים לתכנית של מיקי חיימוביץ'. מילים כמו עלוקות ופרימיטיבים חזרו שוב ושוב. לצערי כבר מתכננים כאן הפגנות, שלטים וצעקות נגד הסטודנטים שיגיעו לכאן. בא לי לבכות".

מכללת נתניה לא מתכוונת להירתע ותפתח בקרוב מסלול אקדמי חרדי, אבל צריך לשים לב להיפוך היוצרות: מדובר בחרדים שרוצים ללמוד ולהשתלב בשוק התעסוקה. כלומר, לעשות בדיוק את מה שכל הזמן צועקים עליהם לעשות, מעל בימת הכנסת או באחרון הטוקבקים. הם, שמזוהים בדרך כלל עם הצד המפגין והמוחה, יגיעו הפעם לזירת המאבק רק עם סילבוס וספרים, ונגדם יצעקו אלה שלא רוצים לאפשר להם להיכנס לקמפוס השכונתי.

לא החרדים הם הקיצונים כאן, אלא החילונים.

3.

הורים לילדים יכולים למצוא בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", לפחות שני עקרונות חשובים. הפרשה מתארת את פרידתו של יעקב אבינו מ-12 ילדיו, שהם גם 12 השבטים שמרכיבים את עם ישראל. הם נמצאים כולם סביב מיטתו, מחכים לשמוע מה יהיו מילותיו האחרונות אליהם. יעקב, קודם כל, מעניק לכל אחד מהם ברכה ייחודית. הוא מפרט מה התפקיד ההיסטורי העתידי של כל ילד, במה יעסוק ובמה יצטיין. הרב חיים בן עטר, המכונה "האור החיים", כותב כי יעקב נתן לכל אחד את הפירוש הנכון והמתאים לנשמתו, כי לכל ילד יש משימה אחרת בעולם: "יש לך לדעת כי הנפשות, כל אחת יש לה בחינת מעלה, ויש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה".

אבל יעקב לא רק מברך, הוא גם נוזף. במילים קשות הוא מביע צער על מעשים לא ראויים שעשו לאורך השנים שמעון, לוי וראובן. התוכחה הזאת מלמדת על איפוק אדיר שהיה ביעקב, כאבא לילדים. הרי הכי קל לצעוק על ילד ברגע שאחרי, כשהזעם עוד טרי. יעקב אבינו לא מאבד עשתונות. בסוף ימיו, הוא כבר לא מגיב מתוך אינסטינקט, אלא מתוך מחשבה עמוקה. חז"ל חישבו ומצאו שיעקב אבינו התאפק ולא הגיב כ-50 שנה.

וכך, אחרי שכל אחד קיבל את הברכה והתוכחה הראויה לו, בתום מעמד הפרידה הזה, מופיע הפסוק: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע וייאסף אל עמיו".