שלג עלייך ישראל

אולי עמידתם האיתנה של תושבי הישוב, זיכתה אותנו שאחר הצהרים חזר זרם החשמל. ב"ה אנו נטועים בארץ.

הרב מאיר גולדמינץ , י"ד בטבת תשע"ד

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

יחד עם כל עם ישראל, עברנו ימים מלאי גשם שלג וקור. אך דומני שיש דברים שמי שלא חווה אותם בעצמו, לא לגמרי מודע אליהם, ואולי יהיה מעניין לציבור לקרוא.

ברוב הרי הגליל, הגולן, יהודה בנימין והשומרון, השלג כבר נערם על הארץ ביום חמישי בבוקר, אך בישובי, חרשה, אשר בגוש טלמונים שבמערב בנימין, אמנם ירדו פתיתי שלג כבר בעלות השחר של יום חמישי, אך בפועל השלג התחיל להצטבר על הארץ רק אחרי שקיעת החמה.

יום חמישי בלילה, אור ליום שישי, והשלג הולך ומצטבר על הארץ. לקראת השעה 20:00 בערב, נופל עמוד חשמל מרכזי באזורנו, אשר מפסיק את זרם החשמל לכל ישובי מערב בנימין. חברי מזכירות הישוב, הרבש"ץ וכל בעלי התפקידים ניסו להפעיל את חברת החשמל לצורך תיקון התקלה, אך מתברר שיש עוד הרבה לפנינו בתור. בצפת אין חשמל. בחלק משכונות ירושלים אין חשמל.

כמעט בכל ישובי בנימין אין חשמל. גם בגב הר השומרון הזרם נותק. ובעוד אין ספור ישובים קטנים וגדולים ברחבי הארץ. עד שיגיעו לתקן את התקלה שלנו, יכול לעבור כל הלילה.
אין חשמל, המשמעות היא שאין תאורה. אך זו הבעיה הקטנה. אין גם תנורי חימום. גם כל התקשורת אינם

עובדים, כי מחשבי הבית פועלים על חשמל, אנטנת הטלפונים הניידים שבישוב אינה משדרת, מערכת בזק בישוב גם היא מופעלת בצורה חשמלית, ואפילו אין היכן להטעין את הפלפון.

זה היה אחד מהלילות הקרים ביותר. הטמפרטורה בחוץ נמדדה ל4-5 מעלות מתחת לאפס. שלג הולך ומצטבר ברחובות, על הגינות ובפתחי הבתים. ואין תאורה ואין חימום. עם תאורה עוד אפשר להסתדר איכשהו עם פנסים ותאורות חרום. אך איך מחממים את הבית? לא לכולם יש תנורי נפט! האם הנרות אמורים לשמש גם לחימום...?
מסתבר שכן! הדרך היחידה לרוב התושבים לחמם את הבית היתה ע"י הדלקת שלהבות הגז, שבתנור הבישול. סוף סוף זו אש, ואם היא יכולה לחמם אוכל, יש בה גם מעט יכולת לחמם את הבית.

מצמצמים את כל המשפחה לשינה בחדר אחד, סוגרים דלתותיהם של כל החדרים האחרים, מתוך תקוה שלהבות הגז יצליחו לחמם לפחות את החדר הזה.

לקראת עשר בלילה אומר לי הבן שלי: "אבא, יש שלג ליד דלת הכניסה לבית. בבוקר לא יהיה אפשר לפתוח אותה!"

ואכן, דלת הקראון שלנו הנפתחת החוצה, חסומה. עשרים ס"מ שלג עומדים לפניה. אני ניגש לנסות לפתוח את הדלת, אך אילולי הייתי מסובב כעת את המפתח שמאלה, היה אפשר לחשוב שהיא נעולה. דחיפתה החוצה לא מזיזה אותה.

אני מחייך אל בני (בן 9): "אוציא אותך מהחלון, ותביא מעדר ותפנה את השלג". אכן הוא היחיד שיכול לעשות זאת. אין אפשרות תקשורת ללא בזק וללא פלפונים.

טוב, ברור שלא ניתן לו לקפוץ אל השלג, גם אם זה רק גובה מטר וחצי, ואני ניגש שוב אל הדלת. אין ברירה אלא להתאמץ, אחרת מי יודע מה יהיה בבוקר. מאמץ ועוד מאמץ, והיא קצת זזה. סנטימטר אחר סנטימטר. נפתחת קצת, ועוד קצת. עד שמגיעים לפתח ברוחב גוף אדם. בכ"ז השלג יורד על הפנים, והקור חודר פנימה. קשה להמשיך.

הולכים לישון. כאמור, כולם בחדר אחד. שני ילדים בכל מיטה, וגם אנחנו ההורים מצטרפים אליהם. מעט להתרווח: פורסים מזרונים על הריצפה.

אבל לילדים זו דוקא חגיגה. הם אינם חווים שלג כל יום, ודוקא הלילה יש להם עודף מרץ. הם מביטים בחלון, נהנים מכל פתית שלג שיורד. החלון גם הוא מתכסה בלבן. הם סופרים את הסנטימטרים על הכביש, על העצים, על מעקי הבטיחות, ובעיקר נהנים מהחוויה ומצפים דרוכים ליום מחר.

את השאלה החמודה ביותר שאלה ביתי: אבא, מחר צום עשרה בטבת. איך אפשר להיות עצובים כשיש שלג (ובעיקר, כשאין לימודים בבית הספר...)?

מגיע הבוקר, והחשמל לא תוקן. כאמור, כל המערכות עובדות על זה. השלג ממשיך לרדת, והישוב סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא. חסד גדול עושה בעל המכולת, ופותח אותה לשעה אחת. בהעדר קופה רושמת, עבורו זה יהיה אח"כ שעות עבודה לרשום את קניותיו של כל תושב.

אנו מנצלים הפוגה בשלגים, ויוצאים לבנות בבות שלג. אך הבעיה של הלילה חוזרת על עצמה בבוקר. במשך הלילה נוספו עוד 25 ס"מ שלג, ודלת הבית שוב לא נפתחת. במאמץ משפחתי משותף אנו דוחפים אותה, ומצליחים עד הנקודה שהגענו אתמול. עד שם השלג נמוך יותר, ואיכשהו אנו מצליחים להתקדם. אח"כ השלג הצטבר כבר לגובה חצי מטר, ובכוחנו הדל איננו מצליחים להזיז אותו.

לפחות היתה לנו האפשרות לקיים את "מצוות היום" – בובת שלג. שמנו שקיות על הנעלים והמגפים, יצאנו לשלג. כל פסיעה שקענו עד הברך. כלומר, המבוגרים שקעו עד הברך, לילדים השלג הגיע עד המותניים. אך העיקר שיש "חומר" לבניית הבובה.

בשנים אחרות, כשירדו 10-15 ס"מ שלג, היה צריך להתאמץ לגרוף שלג לבן וטוב לבובה. השנה אין שום בעיה. תוך דקות והבובה מוכנה. מוסיפים לה אף עשו מגזר, עיניים מֵעַלים, פה מגמבה או עוד גזר, מוסיפים כובע צמר, צעיף, והנה בובה לתפארת.

אלא שזמן לא רב עובר, ושוב מתחיל השלג לרדת. שלג כבד, פתיתים המכסים את כל סימני פסיעות הנעליים. וגם כובע הצמר של הבובה משנה את צבעו מאדום ללבן. "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". הכובע נעלם, הצעיף התכסה, העיניים כבר לא רואות וגם לא נראות, וגם הפה סגור. רק האף עדיין מציץ מתוך הר השלג החדש שכיסה את הבובה.

בינתיים בבית מתמודדים עם הקור. החושך לא כזה נורא, בס"ה יש אור יום מכוסה עננים שחורים וערפל כבד. אבל קר... ואין איך לחמם. תנור האפיה גם אינו עובד, וצריך למצוא רעיונות כיצד להכין את מטעמי השבת.
בינתיים מגיעה ההודעה, שתקלת החשמל לא תתוקן במהרה, כי כל הדרכים חסומות, וחברת החשמל אינה יכולה להגיע אל העמוד שנפל. לא נעים, אך אפשר להבין, שיש עוד מקומות שקשה להם.

אך בעיה נוספת צצה לה כעת. כאשר אין חשמל בכל האזור, אזי משאבות המים אינן עובדות. משמעות הדברים, שכמות המים שיש כעת בישוב, צריכה להספיק עד שתקלת החשמל תתוקן. וכבר בריכת המים שבמגדל די התרוקנה, כי כבר 18 שעות אנו ללא זרם, והשבת עוד לפנינו.

מגיעה הודעה מהמזכירות: יש מחסור חמור במים. להשתמש רק לשתיה ובישולים. לא לשום שימוש אחר. נו טוב, שרותים-אין ברירה, אך מקלחות בשום פנים ואופן.

וכך אחת המלאכות המשמעותיות של כל יום שישי – לרחוץ את הילדים ולהתקלח בעצמנו- "נחסכה" מאיתנו. אין כל כך אור, אין אפיית חלות לשבת, אין מקלחות, אז מה עושים ביום כזה? הזדמנות ללמוד תורה ולשחק עם הילדים.

מילאנו כמה בקבוקים במים לשעת חרום, וליתר ביטחון אספנו שלג מן החוץ אל אמבטיית הילדים והדלי, כדי שאם יגמרו המים, יהיו לנו רזרווה.

זמן קצר לפני שבת אני מחליף את זרם הגז מהבלון האחד לבלון השני. כך לפחות יהיה לנו בלון שלם לשבת לחימום האוכל וחימום הבית, כך שיספיק בנחת לכל השבת.

ופתאום, כל סוגיות בישול, השהיה והטמנה שבגמרא מתעוררות. אין לנו פלטה חשמלית. (כלומר, יש, אך היא אינה רלוונטית כשאין חשמל...), מעולם לא השתמשנו בכיסוי ללהבות הגז. ועולות השאלות באיזו צורה מותר לשים דברים על האש לפני שבת? היאך עושים כך שיחשב "גרוף וקטום"? ומה נעשה בשבת עצמה? הרי גם דבר המבושל כל צורכו, אסור לשים ישירות על האש בשבת!

נמצאו פיתרונות, למען האמת די פשוטים. רוב הציבור שם תבנית על הגז, שתשמש לו כפלטה, ואנו שחששנו שהתבנית תתקלקל, השתמשנו ברשת מתכת עטופה בנייר כסף.

נכנסת השבת. אישתי מדליקה נרות שבת. הפעם הנרות אינם רק לשם מצוה. הפעם הם לאור – כפי תקנת חז"ל המקורית, שנרות השבת יאירו את הבית. יש גם תאורת חרום, שכבר עובדת לילה שני ברציפות. נראה כמה זמן היא עוד תחזיק מעמד.

תפילת מנחה (של צום), וקבלת שבת בבית הכנסת. "טוב להודות לה'" כחודשיים עברו מתחילת החורף, ועד לפני שבוע כמעט ולא ירד גשם. היה נראה שהשנה עומדת להיות שנת בצורת, וב"ה ארובות השמיים נפתחו, ורבש"ע מוריד לנו שפע של מים. המתפללים פותחים בריקוד הודאה לה', המחמם את הלב וגם את הגוף.

אחרי התפילה, הוראות בטיחות, הודעות שונות. משפחות שיש להם אמצעי חימום משמעותיים יותר, מזמינות להתארח בביתן, והציבור יוצא לדרך, מי לביתו ומי להתארח אצל שכנו.

סעודת שבת באור עמום. במטבח ליד להבות הגז. האוכל דוקא חם במיוחד, כנראה שהאש עצמה מחממת יותר טוב מאשר פלטה חשמלית. (או אולי שזו שלנו כבר הספיקה להתיישן...) זמירות שבת באוירה מיוחדת. דברי תורה המוסיפים לחמימות שבלב. אחרי הסעודה, מתארגנים לשינה. אין הרבה אור. הילדים עייפים מהלילה המרגש הקודם. מתעטפים בשמיכות, והולכים לישון מוקדם.

שבת בבוקר, עדיין פתיתי שלג מתעופפים באויר. הפסיעות שנחרצו אתמול בשלג, כוסו מחדש, ורק גומות קטנות יש, שעדיין ניכר היכן דרכו אתמול.

אני צועד אל עבר בית הכנסת. שום דבר בכיסים. מי יודע האם העירוב תקין. משתדל שלא לשקוע בשלג. פתיתי שלג עפים אל פני. בדקות הליכה ספורות אלו זקני נהפך ללבן. אחרי התפילה לכמה דקות השמש מבצבצת מבין העננים, ולפחות לרגע, נדמה שיש תחושת טמפרטורה אחרת.

שוב סעודת שבת. מחממים את האוכל על גבי מיחם המים שעל ה"פלטה". תאורת החרום כבר לא תועלתית, ומעט אור חודר מן החלון. אחרי הסעודה אנו מנצלים את האור שישנו כדי ללמוד תורה. בלילה כבר לא נוכל לעשות זאת.

לקראת צאת השבת מגיע מסוק לחרשה. כולם נבהלים לשמע הרעש הקרב, ועוד יותר כשרואים את אורות המסוק קרבים, והוא הולך ונוחת בישובנו. מה קרה? אחת המשפחות שחיממה את ביתה כמו כולם בגז הבישול, חטפה הרעלת גז. לקראת סיום הבלון, כתבה להם הלהבה בבית, והגז המשיך לזרום בכמות שאינה מספיק לספק את תצרוכת הלהבה, אך בהחלט מספיקה להצטבר ולהחניק את הבית. למרבה הצער, כל זה קרה בשעה שהם נמו את שנת הצהרים, כך שלא שמו לב לריח הגז. מזל שיש להם אח שגר בישוב. אחי אב המשפחה, ראה שאחיו אינו מגיע לתפילת מנחה, ובא לבדוק מה קורה. כשנכנס, ראה מול עיניו את אחיו ומשפחתו שוכבים מחוסרי הכרה. הוא הזעיק במהירות את כוחות ההצלה, והגיע מסוק לחרשה לחלץ אותם.

ב"ה הוא הגיע בזמן. זמן קצר אחרי ערבית של צאת השבת, כבר קבלנו את הידיעה שב"ה הם חזרו להכרה.
איך אומר הפסוק במשלי- "טוב שכן קרוב מאח רחוק". אך אין ספק שטוב משניהם הוא אח קרוב.

מוצאי שבת, ועדיין אין חשמל. זה כבר לילה שלישי שאנו צריכים להתמודד עם החושך, וללא חימום נורמלי. תאורות החרום כבר גמורות, וכעת באמת כבר מאירים רק נרות.

עשינו הבדלה, להבות הכירה דלוקות כבר 48 שעות ברציפות (למעט 5 דקות של החלפת הבלון), והבית חשוך למדי. אין צפי מתי נחובר חזרה לחשמל.

פתאום אנו שמים לב, שכל מה שבמקפיא הביתי, כבר לא קפוא. בארבעים ושמונה השעות האחרונות, הוא אמנם בשקע, אך זה לא עושה אותו מחובר לחשמל. המקפיא והמקרר נמצאים בחדר של להבות הגז, ושם יחסית "חם"-אולי טיפה מעל עשר מעלות. וזה משפיע עליהם.

אך אין בעיה. אמבטיית השלג שהייתה באחד החדרים הלא מחוממים, עוד לא הפשירה. יש לנו מקפיא טבעי עבור כל מה שזקוק להקפאה. פעם היו קונים קוביות קרח. לנו יש בחינם. רק לאסוף ולהביא הביתה. כמו הצדיקים שירד להם מן ליד הבית...

ניצלנו את החושך ואור הנרות למשחקים עם הילדים. משחקי חברה. איזו עיר מתחילה באות א', ואיזו מדינה באות ב'. והילדים בגילאים השונים צריכים להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, למצוא שמות ישובים באותיות המתאימות, וגם הרחבת הידע אל ארצות תבל.

במהלך הלילה שוב שורר קור עז. אמנם ללא שלג, אבל "קרה" זו מילה עדינה ביחס למה שמתרחש בחוץ.
בטריותיהן והטענותיהן של תאורות החרום כבר הסתיימו בישוב. הרחוב חשוב כי אין תאורת רחוב. ערפל מידי פעם. ומזכירות הישוב שולחת את הנערים לחלק נרות בבתים. אם למישהו נגמר, שלא יחסר. גם קופסאות גפרורים. ותוספת לקינוח: חבילת וופלים.

עוד משפחה מפונה מהישוב. הפעם זו מכת קור. "היפותרמיה" קוראים לזה. גם הפעם הזעיקו מסוק, אך הפעם הקדים אותו אמבולנס, שהגיע במיוחד כרכב שטח 4x4, והצליח לעלות בשלג.

בעלי התפקידים בישוב כבר בלחץ. קור אימים. דרכים חסומות. וכבר לילה שלישי בלי חשמל. יצאה הודעה מהמועצה, שמי שרוצה לעזוב לכמה ימים, המועצה תספק את האמצעים לכך.

בשעות הקרובות עובדים בחורי החמד של הישוב לפלס דרכים. מעדר, טוריה, מגרפה, ליישר כל מקום שיש מדרגות. שם הסכנה היא הגדולה ביותר. שלג הוא דבר מחליק. ובמדרגות, הוא נהיה באלכסון, והופך למגלשה בלתי מתוכננת. זו לא מגלשת גן השעשועים המשמשת למשחק ילדים, זו מגלשה מסוכנת- בעיקר למבוגרים.
עמלו הבחורים להסיר את השלג מעל המדרגות. גם אם הטל יקפא עליהם, לפחות הן תהיינה ישרות, שפחות יחליקו עליהם. עבודה קשה ומאומצת לשבור את הקרח שתחת השלג.

לקראת חצות הלילה נגמרו המים בישוב. כבר אין אף טיפה. לא יוצא כלום מהברז. לא מי שתיה, לא מי בישול ולא כלום.

אך כשהכל מלא שלג, מה הבעיה? אוספים מבחוץ, ושמים אותו בסיר על הגז. בכל מקרה הוא דלוק (כבר חמישים וכמה שעות). אז בנוסף לחימום הבית, להבת הגז תספק לנו מים.

וכך הלכנו לישון, כשאנו מקוים שאולי נזכה לחשמל במהלך הלילה, אך מתכננים את הפשרת השלג על הגז בבוקר.

הגיע הבוקר, עדיין אין חשמל. המלאכה מרובה. הילדים אינם הולכים לבתי הספר, וקבעו להם לימודים בישוב. נתבקשתי ללמד את אחת הקבוצות החל משעה 9.00. אל דאגה, הלימוד לא נמשך זמן רב מידי, מהר מאוד עברו למלאכת היום במשחקי השלג.

לפני הלימוד עוד הספקתי להפשיר כמה סירי שלג. להכין מים לשתיה, לשרותים. עוד חלמתי על מקלחת משלג מחומם..., ולפתע... החשמל חזר! איזו שמחה!

מיד יצאה הודעה, שהחשמל חזר חלקית. עדיין משאבות המים לא עובדות (כן, צריך להפשיר שלג), עדיין רק זרם חלש. לצמצם כמה שיותר.

לפחות הפעלנו תנור חימום להוסיף כמה מעלות לטמפרטורות הבית, ודבר שלא פחות חשוב... להטעין את הטלפון הנייד. הבטריה נגמרה כבר מזמן.

אך זרם החשמל התמיד רק למשך חצי שעה... אומרים שזו הפסקה יזומה לצורך תיקונים. אולי. בינתיים שוב אין לנו חשמל וגם לא מים.

"נחמה פורתא" יש לנו. בישובי גב ההר גובה השלג יותר ממטר, והם עדיין ללא חשמל.

השמש מתחילה לזרוח. הקור החודר אט אט עוזב אותנו. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה "מתחמם"- הנה הטמפרטורה כבר עברה מהמספרים השלילים של המדחום אל המספרים החיוביים. השלג עוד לא מפשיר. זה יקח עוד כמה ימים. לפחות אפשר לצאת מהבית, ולתת לילדים את מה שהם השתוקקו לו כבר כמה ימים. בובה כבר בנינו? אז עוד אחת. זורקים כדורים אחד על השני, ויש חגיגה.

מידי פעם מגיעים אורחים לחרשה. הם מגיעים ברכבי שטח, שמסוגלים לעלות בשלג. לפתיחה רישמית של הכביש, הרשויות מתנגדות, כי לדעתם שיפוע העליה חד מידי, ועלול לגרום לרכבים להחליק. הילדים כועסים על הרכבים שמגיעים – מדוע אתם הורסים לנו את השלג? כל מקום שאתם נוסעים בו, המרבד הלבן נפצע!
ברם, רכב אחד שימח את כולם. הגיעו חבר'ה ממודיעין עילית המכונה קרית ספר, והביאו איתם דוד מלא מים חמים עם שקיות תה וסוכר. "שמענו שאין לכם חשמל כבר כמה ימים, וגם המים נגמרו. לפחות תשתו תה חם". הם נהנו לתת, והתושבים נהנו לקבל.

הצהרים כבר מתקרבים. אנחנו כבר שישים וכמה שעות ללא חשמל, וכבר 12 שעות ללא מים. אנשים פוחדים להדליק את הגז. כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד? משפחה אחת כבר נפגעה מהסתיימות בלתי מתוכננת של הגז. המועצה מציעה לפנות את התושבים עד שיחזרו המים והחשמל. מי שרוצה לצאת, עומדים לרשותו כלי רכב צבאיים בעלי יכולת שטח לעזור לו להגיע למקום רגוע יותר. אך רוב מוחלט של תושבי הישוב מחליטים להישאר. כאן אנו גרים, וכאן אנו נשארים.

ואולי עמידתם האיתנה של תושבי הישוב, זיכתה אותנו שאחר הצהרים חזר זרם החשמל, ויחד איתו זרימת המים לישוב. עברנו שישים וכמה שעות קפואות ונשארנו במקום. ב"ה אנו נטועים בארץ.