האחר הוא אני
האחר הוא אני

משרד החינוך בחר את "האחר הוא אני" כנושא השנתי. נושא חשוב ביותר. ושר החינוך, הרב שי פירון, אפילו פרסם מכתב אל אנשי מערכת החינוך. מכתב שראוי לכל מחנך, הורה ובעצם כל אחד, לקרוא ולהפנים.

והנה בא השלג. ובמערכת החינוך התקיים כנס מקצועי בתחום הפיתוח המקצועי. כנס שתוכנן ונבנה היטב כבר מתחילת השנה. ומי השלג שיחבל בו. ואכן הוא התקיים. הוא התקיים בתל אביב. לשם אפילו השלג העדיף לא להגיע. וגם היו כאלה שלא יכלו להגיע בגללו. שוכני גב ההר, צפוניים ואחרים. אבל ב"מדינת תל אביב" לא מתרגשים מהאחר. כי שם "האחר הוא לא אני". מעניין מה היה קורה לו אחד מבאי הכנס היה נכה. האם בשם ההנגשה ההכרחית היו מביאים אותו במסוק.

ואולי אנחנו מחמיצים, בכל הנושא החיוני של "האחר הוא אני", את העיקר?

הפוליטיקלי קורקט מנווט אותנו מידית לשאלות הנוגעות ליחס אל הזר הערבי, ואל המסתננים מסודן. אלא שזו רק דוגמה. זו אינה הנקודה המרכזית בתוכנה של ההכרזה. אכן, צריך להתייחס לאחר, לכל אחר, במידה האנושית הראויה. שהרי "בצלם אלוקים ברא את האדם". אך אל נשכח שכדי לתקן עולם בפועל, היחס צריך להיות דו צדדי. וכדי לתקן אולי נזכיר לסודנים את שעשו ליהודי תימן בדרכם לארץ ישראל. את השוד, ההתנכלויות והפגיעות הפיזיות הקשות. גם הערבים לא מקבלים את היהודים כשווי זכויות. ואין ספק שאנו חייבים- וזכאים- לדרוש יחס מקביל מצד אלו אלינו. לא אנו נאמץ את דרכם. הם אלו שאמורים לאמץ את דרכנו. ואי אפשר לקבל את זה שאנו נראה בהם את עצמנו, והם יראו בנו אויבים, ומטרות לפגיעה, לגניבה ולפורקן ליצריהם.

אבל גם זה לא העיקר.

מתוך הנטייה לרעשים תקשורתיים ולמתווי דעת הקהל, אנו נוטים להתעלם מהצורך לראות את האחר גם בציבור החרדי, לגווניו. יש מגמה להימנע מהיחס הראוי לחברה הדתית על כל גווניה. גם זו הציונית והלאומית. בצד המאבק על תפילת נשים בכותל, איננו רואים תמיכה בזכותם של יהודים ויהודיות אחרים להתפלל ללא הפרעה על פי הנהוג בקהילות ישראל מני אז. גם זו ראיית האחר כאילו הוא אני. או בלשון הידועה: חיה ותן לחיות.

אבל, גם זה אינו העיקר.

כל אלו הם מאבקים מתוקשרים שיסודם בראייה מעוותת של האחר. ראייה שיש בה ליקוי נרחב. המיקוד צריך לתקן את הדברים הפשוטים, היום יומיים. תיקונם הוא המסד שממנו קל יהיה לשפר את ראיית האחר בכל התחומים ובכל ההיבטים.

ניקח, למשל, את הפקיד ויחסו לאזרח שמולו. כל אחד יכול לדלות מניסיונו – בצד משרתי ציבור נאמנים- את אלו המתייחסים אליו כנודניק המפריע את מנוחת התה. אכן, הפקיד שוכח שלמחרת הוא יהיה קליינט במרפאה כלשהי, יבקש אישורים ממשרד ממשלתי, או רק יאותת ברכבו שיפנו לו את הדרך. שם נעלמת לה הסיסמה הנכונה והתקשורתית.

האמנם מגרשי היהודים בגוש קטיף ראו את המגורשים כאילו הם עצמם יצאו מבתיהם? האם מגבשי ההכנה המנטלית ציינו לפני החיילים שטופי המוח שלפניהם בני אדם בדמותם? היכן היו חברי הקיבוצים שלא טרחו להושיט כוס מים לנשים ולילדים שהועמסו על אוטובוסים המומים וכואבים . ומנין שאבו השוטרים את הרשע שלא לאפשר לבני האדם הבוכים לצאת מהאוטובוס לצרכיהם. ברגעים הללו, העיניים ממש לא ראו את האחר.

שם, דווקא במקומות הללו צריכה לבוא לידי ביטוי האמרה הכל כך נכונה. ודווקא שם היא כשלה. היא כושלת במבט המתנשא של בעל החברה/ עסק / מפעל אל עובדיו. בפגיעה המתמדת בשכרם, כשהוא מסב נינוח עם משכורת הגבוהה משלהם בכמה מונים. היא כושלת אצל חברי הכנסת שזוכים לשרות רפואי חינם כשהאזרח מקבל שרות גרוע יותר ובמיטב כספו.

הנהג האחר הוא אני. כך גם הולך הרגל, הלקוח כמו גם העמית. השכן המעצבן אותי הוא אני המעצבן את שכני. האיש בתור לפני, התלמיד שלי, וחברי ללימודים בכיתה. הנוסע ברכב הציבורי המשתף אותי בשיחת הסלולארי, בכעסו הקולני על מישהו.  מפה זה מתחיל.

ובעצם, את המשפט המרשים של "האחר הוא אני" כבר אמרו חז"ל בפשטות מדהימה. "ואהבת לרעך כמוך". ואולי, למעשה, אני הוא אני ואתה הוא אתה. ונסתפק בזה ש"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". וגם את זה יש ללמוד ולהפנים היטב.