לעצור את אוסלו ג' עכשיו

מהשיחות המדיניות עולה ריח של הסכם מסוכן שמתקרב, ואסור להמשיך לבנות על התקווה שלא ייצא מזה כלום. גם בלי לפרוש מהקואליציה, הבית היהודי חייב לצאת מיד למסע ציבורי שיעורר גם את ליברמן ואת הליכוד

ח"כ בצלאל סמוטריץ'' , כ"ד בטבת תשע"ד

בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
צילום: יצחק קלמן

בחודשים האחרונים, מאז חידוש המשא ומתן המדיני, המחנה הלאומי מתחלק לשניים. אלה שמעריכים שלא ייצא מזה כלום, ואלה שחוששים מהתקפלות ישראלית נוספת, ממדרון חלקלק שראשיתו "רק" במחוות חינם שתעניק ישראל לפלשתינים ואחריתו בהסכם, בגרסה כזו או אחרת, שיעמיק את המחויבות הישראלית להקמת מדינת טרור פלשתינית, ושעלול גם לכלול שינויים מסוכנים בשטח. אלו גם אלו לא באמת יודעים מה קורה בחדרי המשא ומתן, שכן הוא מנוהל תחת איפול מוחלט, הרחק מעין הציבור ונבחריו-מנהיגיו.

אני הקטן מוצא עצמי בצד המודאג, מודאג מאוד. הדאגה הזו מבוססת קודם כול על החשש מפני נכונות ישראלית לשלם כמעט כל מחיר בכדי לא להגיע לפיצוץ השיחות ולקטסטרופה שמספרים לנו שתפרוץ כאן אם השיחות ייכשלו. הנכונות הישראלית להיכנס לחדר המשא ומתן הכניסה אותנו למסדרון צר שבסופו אחת משתי דרכים - הסכם או פיצוץ. כל כך מפחידים אותנו מהשלכותיו של הפיצוץ - אינתיפאדה, קריסת הרשות הפלשתינית ועליית חמאס, לחץ ובידוד בינלאומיים, פנייה פלשתינית לאו"ם בלי וטו אמריקני ועוד - שנעשה הכול כדי לצאת מהחדר עם איזה הסכם ביד, העיקר למנוע את הפיצוץ. נוספות לכך אינדיקציות פשוטות כדוגמת מאות שעות השיחות שמתקיימות בין הצדדים ושככל הנראה לא מדברים בהן על מזג האוויר, ביקוריו התכופים של ג'ון קרי באזורנו, גל הפיגועים שבדרך כלל מבשר את בואו של ה"שלום", האופטימיות של אובמה והכותרות שמתפרסמות בתקשורת הישראלית והערבית חדשים לבקרים.

אבל האמת היא שגם אם מישהו ממשיך לחשוב אחרי כל זה שההערכה הסבירה יותר היא שלא יצא מזה כלום, עדיין, האפשרות השנייה היא מסוכנת מכדי שתהיה לנו הפריבילגיה להתעלם ממנה ולהימנע מלהיערך לסיכולה. ברור לכל בר דעת שאם וכאשר יבשיל התהליך המדיני לכדי הסכם, יהיו אשר יהיו פרטיו, יהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. אפשר יהיה לפרוש אז מהקואליציה ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אפשר יהיה אפילו להיבנות מזה פוליטית ליום שאחרי ולהתייצב כאלטרנטיבת ימין שלטונית יחידה אל מול פשיטת הרגל האידיאולוגית של הליכוד. אבל אי אפשר יהיה לעצור את זה. לעצור את זה אפשר רק עכשיו, וכל יום שעובר בשקט הופך את זה לקשה ומסובך יותר.

ובשביל לעצור את זה לא צריך לפרוש מהקואליציה. המשוואה לפיה התנגדות להסכם פירושה פרישה מיידית מהקואליציה אינה אמת. הבית היהודי יכול וצריך להתחיל לייצר התנגדות ציבורית ופוליטית בעצימות גבוהה להסכם המתרקם מתוך הקואליציה, ובאופן שיביך את הליכוד, יציב אותו בעמדה בלתי אפשרית מבחינת מרבית חברי הכנסת והשרים שלו ויתחיל להבריח לו מנדטים בסקרים.

הדי.אן.איי של הליכוד הוא ימני באופן מובהק, ושבירה של נתניהו שמאלה תחזיר את הליכוד לימי השפל של שנים עשר המנדטים שנותרו לו לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. בין חברי הכנסת והשרים של הליכוד יש רבים שיש להם עוד שאיפות פוליטיות עתידיות, ושהקריירה הפוליטית שלהם נבנתה כולה על הפלטפורמה הפוליטית של ליכוד. כשהם יריחו שראש הממשלה הולך לרסק להם את הפלטפורמה ולגנוז להם את החלומות, הם יציבו לו קווים אדומים ברורים ויחייבו אותו לעצור. כל עוד הם לא חוששים לעתיד הבית הפוליטי שלהם הם ימשיכו להסתפק בנאומים, מכתבים וסטטוסים בפייסבוק, שמוציאים אותם ידי חובה אבל לא באמת מפריעים לשיירה להמשיך לעבור בדרך אל המדינה הפלשתינית. פעולה עקבית ורצינית של הבית היהודי תייצר את האיום הזה ותתחיל להניע את תגובת השרשרת הנדרשת. היא תחייב את ליברמן, שמתמודד אף הוא על המשבצת של הנהגת הימין, לנקוט עמדה ברורה, ובהמשך לכך גם את הליכוד.

לא צריך לפרוש בשביל זה מהממשלה אבל כן צריך לקחת את המצב ברצינות, לא לסמוך על זה שלא יצא מהמשא ומתן כלום, וגם לא להסיט את המאבק לפרטים חשובים ואמיתיים אבל שוליים לעניין עצמו, כדוגמת שחרור המחבלים או בקעת הירדן. בולדוזר לא עוצרים באמצעות מוקשי נעל ותהליך מדיני רציני לא ניתן יהיה לעצור באמצעות נקודות צדדיות. צריך לתקוף את העניין עצמו באופן ישיר. לגייס את הנוגדנים הטבעיים שיש לרוב הבריא בעם נגד הלחץ והכפייה הבינלאומיים. לעורר את הסלידה וההתנגדות האינסטינקטיבית לכניעה, לרפיסות ולוויתור על הזכויות והאינטרסים שלנו. לדרוש את הכבוד והגאווה הלאומית האבודה, לגלות מחדש את אהבת הארץ, את העוצמה ואת הפטריוטיות שמאפיינת רבים כל כך במחנה הימין. במילה אחת - להנהיג.