פינוי וסימפתיה

תגידו מה שתגידו על השר לשעבר יוסי ביילין, אומץ יש לו. מילא התרגיל המסריח, מילא אוסלו, מילא המאבקים באהרן ברק, מילא העריקה למרצ. אבל לספר בתוכנית רדיו שהוא לא אהב את יצחק רבין? ככה, פשוט? לכך כבר דרושה תעוזה מיוחדת

אבי סגל , כ"ז בטבת תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

"אני לא אהבתי אותו על ההתנהגות שלו ועל הזלזול באחר", הסביר השר לשעבר יוסי ביילין בתוכניתו של ד"ר אילן רבינוביץ' ברדיו תל אביב, "הוא היה איש בוטה וביישן, ואני לא אהבתי את החיבור הזה". טוב, וגם הכינוי 'הפודל של פרס' לא בדיוק עזר, יש להניח.

דברים מעניינים לא פחות אמר ביילין על התנהלותו של רבין בימי אוסלו. "הוא סתם נכנס במתנחלים. היה צריך לטפל בהם בצורה אחרת. כשאתה רוצה לפנות אלפים מבתיהם אתה צריך לתת איזו סימפתיה", אמר. לא שאני זוכר איזו סימפתיה מיוחדת מצד ביילין עצמו בזמן אמת, באוסלו או בקמפ דייוויד. גם פטרונו הפוליטי, שמעון פרס, לא בדיוק עסק בהרגעת הרוחות ביש"ע ובכיכרות. את הדברים השקולים והמתונים ידע ביילין, גם בראיונות עבר, לומר בעיקר לאחר מעשה, כלומר אחרי הכישלון. אבל הדברים עצמם חשובים, מה יש לדבר.

האישיות של ראש הממשלה הנוכחי שונה מזו של רבין, סביבתו הפוליטית שונה וגם המו"מ עם הפלשתינים נמצא כרגע במקום אחר, למזלנו. אבל אם יתפתח כאן מצב מדיני שמזכיר את ימי אוסלו, בנימין נתניהו מבחינתו יצטרך לנהוג במתנחלים אחרת. לא בטוח שהאיש בנוי לחבק אותם, אבל איזושהי רגישות הוא בוודאי יוכל להפגין לצד הנחישות. מילות ההרגעה מנתניהו, אם וכאשר יהיו כאלו, יקשו על מאבק המתנחלים יותר מאשר הפיוז הקצר של יצחק רבין. כשפוליטיקאי ממולח כמו ביילין מכיר בחשיבותה של הסימפתיה להצלחת דרכו של המנהיג, תפקיד הימין הוא להיזהר ממנה.

בריא ושמא

איינשטיין וריבלין, לאוטמן וברונפמן, מט ומנדלה, מנוסי ושטרייט-וורצל, הרב ורדיגר והרבנית קפאח, או'טול ופונטיין; רשימה לא מלאה של ידוענים וידועני-עבר שהלכו לעולמם בתוך חודש אחד. רובם ליוו את חיינו – כצרכני חדשות, תרבות ובידור – לאורך שנים ארוכות. אבל אל דאגה: לנעליהם הגדולות ייכנסו בוודאי כוכבים רבים אחרים, אולי לא מוכשרים באותה מידה, אבל זה לא משנה כי שופט הריאליטי רני רהב יעביר את כולם.

אלא שבעוד אגף הסלבס בעולם הבא עובר למתכונת חירום, כאן בעולם ההבל צצות ועולות תהיות קיומיות על אמונות יסוד שלאורן חונכנו. למשל, האמונה שהצחוק יפה לבריאות. האומנם? ספי ריבלין חלה והלך לעולמו בגיל צעיר. גם בעל הבדיחמין, דידי מנוסי ז"ל, נפטר בשיבה לא ממש טובה. הייתכן שבמאמץ להצחיק ולהבריק אני בעצם מסכן את בריאותי? האם כשאני לא מצליח להצחיק, מן הסתם כמו באייטם זה, עליי לברך הגומל?

ומהי באשר לתרומתה של תזונה נכונה לאריכות ימים? השחקן פיטר או'טול היה אלכוהוליסט כבד, חולה סרטן וסוכרת, ובסופו של דבר חי ובעט והמשיך לעבוד בסרטים ברצף עד מותו בגיל 81. איזה לקח אפשר ללמוד מזה? שכדאי להיות הולל ושתיין, לעבוד כמו חמור ולדבר במבטא בריטי? בוודאי שלא. בעיקר לא המבטא. אבל תודו שזה לפחות מאתגר את הטרנד הבריאותי של העידן הנוכחי.

בסופו של יום, מי שמעוניין למות בגיל מופלג כשהוא עשיר, בריא ויפה – מוטב שיצטייד מראש בנתונים תורשתיים הולמים. אין זה מקרה שהשחקנית ג'ואן פונטיין, שנפטרה לאחרונה בגיל 96, הותירה אחריה אחות מפורסמת וקשישה לא פחות, השחקנית אוליביה דה הבילנד בת ה‑97. גנים טובים הם, מסתבר, המוסכמה הביולוגית הכמעט-יחידה שאין לערער עליה. ולמרות הכול, אם לא אכפת לכם, אמשיך לחייך ולהתבדח גם בעתיד, תוך אכילה מתונה של לחם אורגני מלא בצירוף טופו ונבטים.

שתי הערות לא ספורטיביות

א. בשבוע שעבר הבאתי כאן טעימה מתוך ערב שירי המשוררים של אוהדי הפועל תל אביב ("אנחנו אוהבים אתכם אבל נשרוף אתכם חיים, אם לא תביאו דרבי אתם מתים"). חלפו לא יותר מ‑48 שעות, ובמשחקה של הפועל בסכנין נתלה שלט ענק בזו הלשון: "מי שיחתום על שחרור שחקנים - דמו בראשו". אמנות או למות. מילא, העיקר שהפועל לא טהורה לעד כמו הבית"רים הגזענים.

ב. יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, נתפס על ידי משטרת התנועה וספג דו"ח על מעבר בין נתיבים. לוזון מחזיק בהישג ספורטיבי מרשים של כ‑50 עבירות תנועה, מה שלא הפריע לו לשחרר את התגובה הבאה: "מה הבעיה עם הדו"ח תנועה? מה זה מעניין את עם ישראל אם קיבלתי דו"ח תנועה?" והאמת היא שהוא צודק. תאונת הדרכים שנקראת כדורגל ישראלי אמורה לעניין אותנו הרבה יותר. רק מה, אולי הגיע הזמן להקים ועדה שתקבע שאדם יכול להתמנות לנהג רק אם אין לו ניגוד אינטרסים – בין האינטרס שלו לצפצף על החוק לבין האינטרס של הציבור לחזור הביתה בחיים.