קמצוץ טבק

השוטה ניסה להימלט מהחבורה ולצאת מבית הכנסת, וכל יושביו פרצו בצחוק למראה המחזה. באותו רגע נכנס לבית הכנסת הרב ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים

עודד מזרחי , כ"ה בטבת תשע"ד

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי

בראדין שבפולין היה, כמו בעיירות רבות באותה תקופה, משוגע העיירה. איש לא ידע את שמו האמיתי והוא כונה בפי כל טרומבולה. השוטה לבש בגדים משונים והייתה לו עגלה גדולה, שהייתה כל רכושו הדל, עמה הלך לכל מקום ועליה שמר מכל משמר. הוא נהג לשוטט בשבילי העיירה, זמזם שירים משונים, אסף סמרטוטים וגרוטאות וניסה למוכרם לכל עובר ושב, וכך התפרנס בדוחק רב.

בוקר אחד נכנס לבית הכנסת, כאשר המתפללים היו בעיצומה של קריאת שמע. הוא ביקש מאחד מהם קמצוץ טבק להרחה. המתפלל לא הגיב והמשיך לקרוא בסידורו. הוא ניגש למתפללים נוספים וביקש מהם קמצוץ טבק ולא נענה מאף אחד. אז ניגש בחימה שפוכה לבימה במרכז בית הכנסת, עלה עליה, דפק על השולחן בכוח וצעק: "קמצנים שכמותכם! אפילו קמצוץ טבק אינכם נותנים ליהודי שמבקש מכם יפה. אני עוד אראה לכם!".

טרומבולה רץ לעבר הפתח ויצא מהמקום עם עגלתו המקרטעת, מותיר את המתפללים כשהם מחייכים מתחת לטליתותיהם.

בשלושת הימים הבאים לא נראה טרומבולה בשבילי העיירה. בבוקרו של היום הרביעי חזר לבית הכנסת בראדין ונכנס לשם בסיומה של תפילת שחרית. הוא טיפס על הבימה, נופף עם ידו שהייתה חבושה מהמרפק ועד האצבעות, דפק בידו השנייה על השולחן וצעק: "הבטחתי לכם שאראה לכם, קמצנים! לא רציתם לתת לי קמצוץ טבק, ועכשיו תראו..."

הוא החל להסיר את התחבושות שעל ידו עד שהייתה חשופה, כאשר האגודל והאצבע היו מהודקות זו לזו באגד. הוא פרם את האגד, הרים את ידו כלפי מעלה וקרא: "קמצנים! לא רציתם לתת לי קמצוץ טבק ונאלצתי ללכת עד לעיירה לידא הסמוכה במשך יום וחצי. בכניסה לעיירה פגשתי אדם לא מוכר וביקשתי ממנו קמצוץ טבק, והוא נתן לי מיד בסבר פנים יפות. לעומת זאת אתם, שאצלכם אני חי כבר שנים רבות, לא רציתם לתת לי והתעלמתם ממני. בני לידא אינם קמצנים כמותכם. תתביישו לכם כולכם!"

לאחר מכן ירד טרומבולה מהבימה ונח על ספסל בבית הכנסת, כשהוא שומר מכל משמר על קמצוץ הטבק שהביא מהעיירה הסמוכה.

כמה ילדים שובבים ניגשו לטרומבולה העייף וביקשו ממנו קמצוץ טבק.

"חוצפנים!", צעק עליהם, "שלושה ימים בזבזתי על קמצוץ הטבק הזה ואתם מעזים לבקש אותו ממני?!"

"לא יפה מצדך, טרומבולה", אמר לו ראש החבורה, "תן לנו רק קצת..."

השוטה ניסה להימלט מהחבורה ולצאת מבית הכנסת. הילדים רדפו אחריו וכל יושבי בית הכנסת פרצו בצחוק למראה המחזה.

באותו רגע נכנס לבית הכנסת הרב ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים, וניגש לאחד המתפללים לשאול מה פשר הצחוק הכללי. כל המתפללים רצו לראות כיצד יגיב רבם למתרחש.

בתום הסברו של המתפלל, החפץ חיים שתק לרגע, ולפתע פרץ בבכי ממושך לתדהמת כולם. לאחר שנרגע מבכיו אמר: "אדם זה הלך מרחק של שלושה ימים כדי להביא קמצוץ טבק להחיות את נפשו. לעומת זאת הנשמה שלנו ירדה ממרחק רב בהרבה בדרכה לעולם הזה, ותעבור מרחק דומה כשתחזור לעולם העליון, ומי יודע אם תצליח להביא עמה בחזרה משהו שיש לו ערך של קמצוץ טבק..."

כל המתפללים נאספו בדומיה מוחלטת מסביב לרב, והוא המשיך בדבריו: "אם האדם לועג לחברו, ובפרט לנשמה גבוהה כזו הפטורה מהמצוות, נשמה שהגיעה לעולם רק כדי לתקן דבר מה קטן כדי להגיע לשלמותה, מי יודע מה גודלו של החטא שתישא עמה בדרכה חזור למעלה".

קולו של החפץ חיים התגבר: "כתוב בתורה 'כל אלמנה ויתום לא תענון', ומפרשים: 'כל מסכן לא תענו'. כל אדם מסכן - שוטה, נכה או סובל מכל סיבה שהיא - אסור ללעוג לו ולצחוק עליו, ואפילו אסור לעמוד ולהסתכל עליו מתוך סקרנות. אם אנו רוצים לשמור על נכסינו הנצחיים שאנו אוספים בעמל רב בעולם הזה, עלינו, בראש ובראשונה, לשמור בהקפדה רבה על כבודו של כל אדם שנברא בצלם אלוקים".