רגעי שמחה ותסכול

הבחירות האחרונות הסבו לי לא מעט רגעי שמחה אבל גם הרבה מאוד רגעי תסכול וזעם.
רגעי השמחה הם כמובן הרגעים בהם אתה רואה את יריבך הפוליטיים ניגפים. את פניו של יוסי שריד שמקבל עליו האחריות לתבוסה.

אל"מ (מיל.) משה לשם , ד' באדר תשס"ג

משה לשם
משה לשם
צילום: עצמי
הבחירות האחרונות הסבו לי לא מעט רגעי שמחה אבל גם הרבה מאוד רגעי תסכול וזעם.
רגעי השמחה הם כמובן הרגעים בהם אתה רואה את יריבך הפוליטיים ניגפים. את פניו של יוסי שריד שמקבל עליו האחריות לתבוסה, את הסבריו כי מי שאשם במפלת השמאל הקיצוני הוא ערפאת, שלא מוכן היה ללכת בנתיב שייעצו לו החברים היהודים מהמחנה היוני. את מראה פניו של פושע אוסלו יוסי ביילין שעדיין לא קלט שעם ישראל הוא נבון ממנו. ושמאות "קורבנות השלום" ואלפי "פצועי השלום" הבהירו חד משמעית שאנחנו על פי התהום וש"קללת אוסלו" לא הביאה שלום אלא מוות ואובדן לרחובותינו.

העם התפכח וזרק את הסכם אוסלו לפח האשפה של ההיסטוריה, חבל שמנהיגים פוליטיים לא עשו זאת עדיין.

רגע שמחה נוסף מאותו ערב שלאחר יום בחירות גדוש אירועים, היה לראות את פניהם המכורכמות של ראשי מפלגת העבודה שבעצם נראתה כל כך אבודה, ואני יודע שיש בכך אולי מן החטא לשמוח בנפול יריביך הפוליטיים. אבל מה לעשות? אני מודה ומתוודה ששמחתי ומקווה שיסלחו לי.

מפלגה שהביאה עלינו את אסון אוסלו, מפלגה שחרטה על דגלה טרנספר ליהודים, פשוט התרסקה לנגד עינינו.

שמחתי לראות שהמחנה הלאומי (כך אני קורא לרובו עדיין) זכה לניצחון הגדול ביותר בתולדות המדינה, עם תקוות שאכן ישאר לאומי.

אבל כנראה שאין שמחה אצל היהודים שלא תהיה מהולה ברגעי עצב ותסכול.
ראש הממשלה הנבחר, מנהיג הליכוד, שזכה לניצחון כביר על מחנה השמאל הקיצוני, עלה לבמה עם פנים קצת נפולות. איפה שמחת הניצחון, מה הפחד שאחזה בגיבור הקרבות אריאל שרון?

כאשר נקרתה לו הזדמנות פז להקים ממשלה לאומית יהודית בלי השמאל הקיצוני, הוא פונה תחילה לשמאל המובס ומציע לו את השותפות בשלטון.

ובנאום הניצחון מצטט ראש ממשלתנו הנבחר את מי? את דבריו של יצחק רבין המנוח. לא זכור לי שיצחק רבין אשר זכה בבחירות 1992, הראה איזה סימן שהוא רוצה ממשלת אחדות עם הימין. זכור לי היטב המעמד, ומילים כמו "אני אנווט" .... נחרטו היטב בזיכרוני. יצחק רבין לא היה שונה משום מנהיג אחר בשמאל, הוא לא ראה במחנה הלאומי שותף, הוא בז לנו, הוא התעלם מאיתנו, לא שעה לאזהרותינו ולקריאות שעלו ממחננו. היינו בעיניו "פרופלורים", "סהרורים", "פחדני שלום" ועוד מילים גסות אחרות וכינויי לעג. את האיש הזה מצטט ראש הממשלה הנבחר בקוראו לשמאל הקיצוני להצטרף לממשלתו.

רגע מוזר היה כאשר בנאומו אריאל שרון, ציטט מפרשת השבוע, פרשת יתרו : "ויחן שם ישראל כנגד ההר" (שמות יט' פסוק ב'). ונתן לנו את פירוש רש"י שאמר :"כאיש אחד בלב אחד", זה היה קצת מגוחך לשמוע פסוק כזה בהקשר לממשלת אחדות עם השמאל הקיצוני. הרי בני ישראל התייצבו מול ההר למתן תורה. ואילו השמאל הקיצוני אותו מנסה אריאל שרון להכניס לממשלתו דורשים: נשואים אזרחיים, חילול שבת בפתיחת חנויות והפעלת תחבורה ציבורית. ועוד נושאים אשר בינם ליהדות ארוכה הדרך.

וכך עמד שם ראש ממשלה נבחר בערב ניצחון מול פעילים שדורשים ממשלה לאומית והוא כחרש ממשיך לדבר על אחדות עם השמאל הקיצוני.

מתסכל היה לראות שוב את הפיצול במחננו, חזר המחזה הקשה של בחירות 1992 בו איבד הימין את השלטון בעטיין של רסיסי מפלגות, גם הפעם ירדו לטמיון מעל ל 36,000 קולות יקרים של אוהבי ארץ ישראל. קולות שיכלו לחזק את המחנה הלאומי האמיתי בכנסת בעוד 2 מנדטים. האם נלמד את הלקח לשנים הבאות או שנראה מחזה מביש זה חוזר על עצמו?

אומר לכם, שמחתי לשמוע את מנהיג השמאל הקיצוני עמרם מצנע, שרואה בהתנחלויות "סרטן בלב האומה", מתעקש כי לא יתחבר לשרון. וחרד אני לראות ולשמוע את חבריו שמוכנים ודוחפים אותו להיכנס לממשלה עם שרון.

שומע אני את פינס, יו"ר סיעת העבודה ,שלפני מספר ימים עמד איתן בתמיכתו במנהיגותו של מצנע, מדבר כבר כי: " אם שרון יראה נכונות לאופק מדיני יש לו עם מי לדבר".

מהו אותו אופק מדיני? המונח "אופק מדיני" הוא המצאה של השמאל הקיצוני המנסה בשארית כוחותיו לספק תירוצים לשיתוף הפעולה של ערפאת עם הטרור. ולהמשיך במתן לגיטימציה לשרץ, לרב מרצחים נתעב.

כמה פתטי ... היום כשאף אחד כבר לא קונה תירוצים לטרור, כפי שאמר נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש –"שום קיפוח או אי צדק לא יכול להצדיק טרור". כאן במדינה היהודית שסובלת ומדממת מהטרור הערבי יום - יום, עדיין מחפשים דרך להשלים איתו.

ה"אופק המדיני" של השמאל הקיצוני הוא אופק שבו כל התביעות של הערבים נענות אחת לאחת ואילו על שלנו נוותר. ה"אופק המדיני" של פינס וחבריו הוא עקירת יהודים מבתיהם ואדמתם ובחבל עזה תחילה, האם זהו "האופק המדיני" שהם מצפים לראות במדיניות שרון?

מתסכל לשמוע את נשיא המדינה, חבר במחנה הלאומי בעבר, קורא למצנע ואומר לו כי הוא חייב להיכנס לממשלת אחדות.

ומתסכל לא פחות לשמוע את שרת החינוך לימור לבנת שחתמה על התנגדותה למדינה ערבית ממערב לירדן מדברת על מדינה פלשתינית יום אחרי הבחירות. ואת חברתה למפלגה ציפי לבני שמציבה את המפלגה, את הליכוד, כ"מפלגת מרכז עם נטייה ימינה" במפה הפוליטית החדשה בישראל ואת המפלגות הלאומיות האחרות כמו "האיחוד הלאומי" מכנה היא ימין קיצוני.

שוב מרגיז לקרוא ולשמוע בתקשורת של אליטות השמאל הקיצוני שהם מכנים קואליציה של המחנה הלאומי שמונה 69 חברי כנסת – "קואליציית ימין צרה " ! ואילו קואליציה חילונית שמנין חבריה יהיה 72 ח"כים כ"קואליציה רחבה"!!

מה עלינו לעשות?

ראשית ליצור חזית רחבה ככל האפשר כנגד ממשלת אחדות עם השמאל הקיצוני, חזית שתכלול את האיחוד הלאומי, המפד"ל , ש"ס ויהדות התורה. לא לאפשר פיצול הכוחות.
לא להתפתות ולהוות "עלה תאנה" דתי. ולצרף למהלך זה כמה שיותר חברי כנסת מהליכוד שמסכימים איתנו.

המחנה הלאומי חייב להפיק לקחים מהבחירות האחרונות. לא ביקורת הרסנית אלא לקחים בונים. יש להקים גוש גדול ככל האפשר שיהיה המחנה הלאומי האמיתי, אם אכן הליכוד ימצב את עצמו על פי הדוקטרינה של ציפי לבני. אין לי ספק שלמחנה כזה יחברו חברים רבים כולל ח"כים מכהנים ממפלגת הליכוד.

המאבק על ארץ ישראל רק מתחיל, ויש לומר בקול ברור ורם " לא ניתן לכם !"

לא ניתן לכם לשנות את פני העם היהודי ולגרור אותו להתבוללות והתייוונות, לא ניתן לכם לטרנספר יהודים מאדמתם, לא ניתן לכם להקים מדינה ערבית בלב מולדתנו.

ואת פושעי אוסלו יש להעמיד לדין !



אל"מ (מיל.) משה לשם הוא יו"ר עמותת "שנית גמלא לא תיפול".