אסירי המחוות

בסיכסוך המזרח-תיכוני, במו"מ המדיני, כל הצדדים עומדים על שלהם – חוץ מן הצד הישראלי.

יוסי אחימאיר , כ"ט בטבת תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

הפלסטינים ניאותו להיכנס למעגל השיחות, בתנאי שיקבלו מחוות.

אז הקפאת התנחלות עדיין לא קיבלו, הגם שהן מוקפאות בפועל, אבל שיחרור אסירים קיבלו גם קיבלו. האם יניב המו"מ תוצאות? - לא בטוח. אבל הפלסטינים כבר נהנו מתוצאה אחת, שהיא לדידם עולה בחשיבותה על כל תוצאה אחרת – שיחרור האסירים הרוצחים.

ומה ישראל קיבלה התמורה? - השפלה וביזיון. בן-תרבות היה אומר, מקווה, שלפחות לא יחגגו שם ברמאללה את שיבת הרוצחים הללו ולא יפארו את מעשיהם. אבל לא כך הוא. במוקטעה הרוצחים הללו מתקבלים בקבלת פנים של גיבורים.

הללו רצחו חפים-מפשע, נשים, זקנים, ילדים – אז מה? בעיני שולחיהם ובני משפחותיהם הם לוחמי חרות, עשו את המעשה הנכון, חיסלו כמה יהודים. והנה הם משוחררים לבתיהם, כי ישראל התקפלה, חלקם שב ועוד ישוב לעסוק במה שהם יודעים לעשות יותר טוב מכל דבר אחר – לרצוח.

ראש הרשות מקבל את פני המשוחררים בשעה 3 לפנות בוקר. בקור העז ובקור רוח הוא מכריז בביטחה: הפלסטינים לא ינוחו ולא ישקטו, עד שישוחררו כל אסיריהם מבתי-הכלא בישראל. ועוד הוא מודיע, כי לא יחתום על שום הסכם, אם לא ימולאו כל דרישותיו בנוסף לשיחרור האסירים כולם – נסיגת ישראל לקווי 67, פינוי כל ההתנחלויות, ירושלים המזרחית בירת פלסטין, זכות השיבה.

חשבתם שהוא וחבריו יעשו מצידם מחווה כלשהי לישראל? חשבתם, ציפיתם, שהוא ייעתר לדרישה הישראלית המינימליסטית, דהיינו הכרה בישראל כמדינה יהודית? – טעות היא בידיכם. לא מכיר ולא יכיר.

האיש הזה, המתעטף בהילה של מדינאי, יודע רק ללחוץ ולקבל, לדרוש וליילל. האיש הזה אינו מעוניין כלל וכלל בשלום, כי אם במילוי כל תאוותיו הקיצוניות, כשהוא מזהה את החולשה הישראלית, את רוח הרפיון הנושבת מכיוון ישראל. הוא סמוך ובטוח שככל שירבה לדרוש, תוך איום בהפסקת השיחות - כן יקבל. אכן, הוא גם מזהה לאן נושבת הרוח אצל המתווך האמריקני.

ג'ון קרי האומלל הולך ומאבד סבלנותו. רצונו להשיג הסכם בכל מחיר, כלומר במחירים ישראליים בלבד, מתחוור והולך עם כל סבב שיחות שהוא מקיים באזורנו. גם המזכיר האמריקני מזהה שיש צד אחד, שמגלה חולשה ועושה טעויות.

קרי עומד לימין כל הדרישות הפלשתיניות. מה אבו-מאזן קורא להתנחלויות "סרטן", דוברו בוושינגטון מכנה אותן "צרבת". והחמור מכל – ההתעקשות שלא לשחרר את ג'ונתן פולארד. אפילו לא מחווה קטנה זו. וכי מה, אנחנו האמריקאים, המאזינים לכל העולם ואשתו, המרגלים בכל מקום ואתר, נשחרר את היהודי הזה, שריגל לפני 30 שנה ויותר למען בעלת בריתנו? אילו לפחות ישראל והציבור היהודי באמריקה היו לוחצים עלינו כמו שצריך...

ככל שנוקפת תקופת תשעת החודשים, כך מאבד קרי את הסבלנות אבל גם את הזכות לשמש מתווך הוגן. שום לחץ ממשי אין הוא מפעיל ברמאללה, רק מאמץ להרגיע את אבו-מאזן: היאזר נא ידידי ראש הרשות בסבלנות, כי הלחץ על ישראל עשוי להניב פרי, ודרישותיך עשויות להתמלא כולן. אל תשברו את כללי המשחק – הוא מפציר-מתחנן בבני שיחו הפלשתינים.

שימו נא לב, איך המעצמה הגדולה מתבזה, משתטחת אפיים ארצה לפני רשות הטרור העלובה. מעולם לא ירדה אמריקה לשפל מוסרי שכזה.

ובישראל? – הלחצים מופעלים לא רק על-ידי הפלשתינים והאמריקנים במשותף, אלא גם על-ידי גורמי שמאל ופובליציסטי-חצר מסוגו של נחום ברנע, שקורא לנתניהו, במאמר המתפרש כמעט על פני עמוד שלם בעמוד הראשון של ביטאון האופוזיציה, "לקבל החלטות". אילו החלטות? – ברור כשמש. לקבל את הדרישות הפלשתיניות אחת לאחת, ובכך למנוע משבר בשיחות. ומי יהיה אחראי לפיצוץ השיחות בכל מקרה? – כמובן, ישראל.

"תהיה מנהיג" - ברנע וחבריו בתקשורת קוראים במאמריהם לנתניהו. "תיענה לדרישות קרי" – מפצירים בו שרי השמאל שבממשלתו. גם אנחנו, וכנראה רוב העם, קוראים לנתניהו להיות מנהיג. אכן, להיות מנהיג – במיוחד לאחר הכניעה או המחווה האיומה בנושא שיחרור האסירים, שהורידה לשפל המדרגה את מצב הרוח הלאומי. אבל גם לאחר דברי הבלע האנטישמיים שמפיציה הרשות הפלשתינית, ודרישותיו הבלתי מתפשרות של אבו מאזן, ולנוכח ההתייצבות האמריקנית לימין הצד הפלשתיני.

הגיע הזמן שגם ישראל תעמוד על שלה. הגיע הזמן שגם ישראל תבקש ותדרוש מחוות. הגיע הזמן שישראל תעמוד על שתי רגליה האחוריות ותהדוף את הלחצים המופעלים עליה.

ישראל חייבת לעצור את הסחף למדרון, וקודם כל הסחף הפנימי, הנפשי, ולהוכיח ללוחצים אותה, כי אינה נלחצת ואינה מתקפלת, כי יש לה קווים אדומים אותם לא תחצה. גם במחיר פיצוץ המו"מ, שיבוא בכל מקרה.

תהיה מנהיג, כבוד ראש הממשלה, אל תהיה אסיר למחוות. תתחיל ליישם את מה שאתה יודע לפחות בתיאוריה – להפעיל לחץ נגדי.