רבנים נגד הזרם
רבנים נגד הזרם

1.

שניים מבכירי רבני הציונות הדתית יצאו בשנים האחרונות להגנתם של נאשמים חשובים וידועים שהורשעו בעבירות מין. הרב צבי טאו שליט"א, נשיא ישיבת הר המור, מאמין בחפותו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב, שהורשע באונס ובעבירות נוספות ומרצה עונש של שבע שנות מאסר. הרב חיים דרוקמן שליט"א, ראש ישיבות בני עקיבא ומוסדות אור עציון, מאמין בחפותו של הרב מרדכי אלון שהורשע במעשים מגונים בכוח ונידון לחצי שנת עבודות שירות.

עמדתי האישית והלא קובעת היא שמשה קצב רחוק מלהיות זך כשלג ביחסיו עם נשים שהיו כפופות למרותו, אך ייתכן שהפרשנות האלטרנטיבית שהציעו פרקליטיו לטיב יחסים אלו קרובה יותר לאמת, והרשעתו בעבירה החמורה של אונס היא מחמירה מדי. לגבי הרב אלון, שהורשע בעבירה קלה יותר, המשקל המצטבר של טענות פורום תקנה, של הכרעת בית המשפט ושל הכחשתו המאוד מאוחרת ומגומגמת של הרב אלון עצמו גורמים לי לחשוב שיש דברים בגו.

ובכל זאת, יחד עם הצער על כך שרבנים גדולים יוצאים להגנתם של מי שלדעתי אינם ראויים לכך, אני חש גם סיפוק וגאווה על עמדתם. הם כנראה טועים, אבל מכיוון שזו אמונתם - הם ראויים להערכה על נכונותם להיאבק עליה.

2.

בדור הזה - דור סקרי דעת הקהל, ההצבעות באינטרנט והלייקים בפייסבוק - הפופוליזם הולך ומשתלט על עולם הרעיונות והמחשבות. אנו רואים עוד ועוד פוליטיקאים שזונחים את ערכיהם ואת אמונותיהם ומחליפים דעות בהתאם לרוח המנשבת ברחוב. באקדמיה, בצבא, בתקשורת, במערכת המשפט, בכל מערכות המדינה והחברה - מעטים האנשים שמוכנים להיאבק על דעות לא פופולריות. בדרך כלל המאבק הזה לא מתגמל בטווח הקרוב, אבל במקרים רבים הדעה הלא פופולרית של היום היא זו שתקדם את העולם ותמשול בכיפה מחר. כפי שקראנו בפרשות השבוע האחרונות, אפילו הרעיון של משה רבנו להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות לא נהנה מפופולריות רבה בתחילת הדרך. ייתכן שבאווירה הפופוליסטית של ימינו גליליאו גליליי לא היה נלחם על זכותו לתמוך בעמדת קופרניקוס שכדור הארץ נע סביב השמש. אוי לנו אם לא יהיו בתוכנו מי שמוכנים להיאבק על דעתם ולא לזנוח אותה בשלב שבו היא עדיין לא מקובלת על הרבים וההחזקה בה כרוכה בתשלום מחיר.

3.

בשנים האחרונות הגישה הפופוליסטית מתגנבת ומתפשטת בהדרגה לתוך עולמה של תורה. הולכים ומתרבים הרבנים שמתאימים את המסרים התורניים שלהם למה שיתקבל טוב בתקשורת. ברור שאנו שואפים לומר דברי תורה באופן שהם יתקבלו, וידוע שלעיתים מצווה שלא לומר את מה שאינו נשמע. אך אם הגיעו הדברים לידי כך שרבנים נמנעים מלמחות נגד עוול ברור כמו גירוש תושבי גוש קטיף או להתנגד בפומבי ללגיטימציה של זוגיות חד-מינית, נראה שיש צורך במשקל נגד ובדוגמה אישית של אנשי אמת המקיימים "לא תגורו מפני איש". לצערי נראה לי שהרב טאו והרב דרוקמן נלחמים את המלחמה הלא נכונה. אבל טוב לראות שהם לא נותנים למחיר התדמיתי והציבורי הכרוך בכך להשפיע על נכונותם להילחם למען מי שלפי דעתם נרדפים על לא עוול בכפם.

4.

הרב קוק זצ"ל שילם מחיר אישי וציבורי כבד על עמדתו הלא פופולרית בפרשת רצח ארלוזורוב, שעמדה בניגוד מוחלט לאווירת הלינץ' הציבורי ששררה באותם ימים נגד אברהם סטבסקי שהורשע ברצח ונגד התנועה הרוויזיוניסטית בכללותה. הוא הקריב את הפופולריות וההשפעה שלו בקרב הקבוצה הדומיננטית והמובילה של הציונות הסוציאליסטית, וטען בתוקף ובעקביות שבית המשפט המנדטורי טעה בהחלטתו. הוא ספג התקפות חריפות מכיוונים רבים, ופעילי 'תג מחיר' של השמאל כתבו על קירות ביתו כתובת נאצה "אוי לדור שכוהניו מחפים על רוצחיו". ההתקפות הללו עלו לו בייסורי נפש רבים, וזמן קצר לאחר סיום הפרשה התגלתה בגופו מחלת הסרטן שממנה נפטר. כידוע, סטבסקי זוכה בערעור, יצא לחופשי ולאחר שנים נרצח באלטלנה. ועדת חקירה ממלכתית שמונתה בימי ממשלת בגין ניקתה אותו מאשמת הרצח. כיום ברור שמאבקו ההרואי של הרב קוק היה גם מאבק צודק. כתלמידי הראי"ה ההולכים בדרכו, מסתבר ששני הרבנים שואבים השראה מעמדתו האמיצה בפרשה זו.

5.

כאמור, לצערי אינני סבור שהמאבק למען קצב ולמען הרב אלון הוא צודק כמו המאבק ההוא למען סטבסקי. אם הרבנים הללו טועים, הרי שיוצאת מתחת ידם שגגה נוראה של הצדקת רשע, פגיעה בקורבנות העבירה והחלשת אפקט ההרתעה מול עבריינים פוטנציאליים נוספים. ואף על פי כן גוברת אצלי התחושה שמחלת הפופוליזם הרעיוני קשה יותר מכל אלו ונזקיה חמורים יותר. ויש בי הכרת תודה לשני תלמידי חכמים גדולים אלו שמגלים אומץ לב ציבורי ודבקות באמת ובצדק כפי שהם תופסים אותם, גם כשעמדתם מושכת כלפיהם חיצי ביקורת מושחזים.

ואם עמדתי זאת נראית מקוממת בעיני חלק מהקוראים, אשר סבורים שהיה עליי להצטרף לתוקפיהם של שני הרבנים הללו או לפחות לשתוק - לא נותר לי אלא להבין ללבם, לספוג את הביקורת ולשלם את המחיר הכרוך בהחזקה בדעה לא פופולרית.