חינוך חובה

תלמידים מסיימים כאן 12 שנות לימוד ועדיין, בתחומים כל כך חשובים ובסיסיים, אין להם שום ידע, וחבל. הנה רשימת מקצועות שכדאי היה שמערכת החינוך תנחיל לילדינו

ידידיה מאיר , ד' בשבט תשע"ד

דעות בית ספר
בית ספר
צילום: ערוץ 7
שבוע חלף מאז הסערה שעוררה התמיכה הנלהבת שהעניק שר החינוך פירון למיכל זולר, אותה תלמידת כיתה י"ב שסירבה לענות לשאלות המבחן בספרות. "אני לא מתכוונת לעשות את המבחן הזה", היא כתבה למורה שלה על טופס הבחינה, "אבל אני כן מתכוונת לכתוב לך למה, ויש לי שעה וחצי לכך... למה אני צריכה להיבחן במבחנים זהים לאלה של חבריי, אם אני כשלעצמי אדם שדומה לחבריי לכיתה בכל כך מעט דברים? אולי לימודי הספרות כבר מיותרים, או שדרך לימוד הספרות צריכה להשתנות ולהתאים את עצמה להווה?".

שר החינוך קרא את הידיעה על התלמידה ומיהר לטלפן אליה ולהזמין אותה לפגישה. בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב: "מיכל יקרה, רק למענך ולמען תלמידים נוספים, רציתי להיות שר החינוך... אסור להמשיך בדרך בה הלכנו. היא התאימה לשעתה. עכשיו צריך ללמוד אחרת. מיכל, למענך ולמען התלמידים הצעירים, אנחנו נשנה את הלמידה... תודה לך מיכל. תודה שהזכרת לנו שוב, עד כמה חשובה היא הלמידה האחרת. עד כמה אתם רוצים, מבקשים וחולמים ללמוד אחרת. שלך, שי פירון, שר החינוך".

טובי הפובליציסטים, מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, כבר ניתחו את התגובה הזו ואת מה שהיא אומרת על הדרך שבה מתנהלים משרדי ממשלה בימים אלה, ימי פוליטיקת הלייקים. הרי בעקבות פרסום כזה, היינו מצפים ששר החינוך יתקשר קודם כול למורה של מיכל לספרות, לחזק את ידיה ולהגיד לה שגם אם יש לה תלמידים שחושבים שהם הכי חכמים בעולם, הוא קודם כול מגבה אותה. בוודאי שיש מקום לשיפורים במערכת החינוך, אלא שלא התלמידים יובילו אותם כי אם המורים.

אבל אני לא רוצה לדבר על שר החינוך ולא על התלמידה ההיא ואפילו לא על לימודי הספרות ועל הדרך הנכונה להורות אותם. אני רוצה להתעכב רגע על מה שמערכת החינוך בכלל לא מלמדת. לא בגן, לא ביסודי וגם לא בתיכון. תלמידים מסיימים כאן 12 שנות לימוד ועדיין, בתחומים כל כך חשובים ובסיסיים, אין להם שום ידע, וחבל. הנה רשימת מקצועות, בעיניי ממש לימודי חובה, שכדאי היה שמערכת החינוך תנחיל לילדינו. כלומר, כדאי היה שאנחנו נדע אותם, אבל מאוחר מדי, אז לפחות שהילדים שלנו ילמדו:

עברית. בסיסי, לא? לדעת את השפה שלנו. ואל תגידו לי שכבר מלמדים את זה. הלוואי שהיו מלמדים את התלמידים איך לדבר. במקום זה מלמדים בעיקר דקדוק טרחני. פיעל, פועל והתפעל. אני חולם על היום שבו ילמדו עברית מדוברת. פשוט לדעת איך לדבר, ואם אפשר גם איך לכתוב, בלי טעויות. זה נראה לכם סביר שכל כך הרבה בוגרים של מערכת החינוך לא יודעים מתי אומרים "שניים" ומתי "שתיים"? כותבים בלשון עתיד "אני ילך" במקום "אני אלך"? אין להם מושג איך לפסק משפט ברמה הבסיסית ביותר? מתי המקף מחבר בין שתי מילים וצמוד אליהן ומתי יש רווח לפניו ואחריו? אני כבר לא מדבר על כאלה שחושבים שגם פסיק צריך לבוא אחרי רווח. עפ"ל.

אז תגידו: נו, בדיוק בשביל זה צריך את כל לימודי הדקדוק! לא, ממש לא. בדידי הווה עובדא (מה באמת עם לימודי ארמית?). כשהתחלתי לשדר ברדיו, אחרי שנים של אבחנה בין שמות עצם מופשטים לשמות עצם מוחשיים בבית ספר היסודי, אחרי שינון של כל החומר לבגרות, גיליתי שבמציאות, כלומר כשצריך באמת לדבר, יש לי כל כך הרבה ללמוד. אז נרשמתי לקורס של כמה שבועות, ממש סדרת שיעורים בסיסיים ביותר, ופשוט נדהמתי לגלות כמה זה פשוט כשהכול ממוקד, כשהכול מוכוון-שפה. אני לא מזלזל חלילה בכללי הדקדוק והתחביר, אבל הדבר הדחוף ביותר הוא לדעת לדבר נכון בשפה שלנו. תכל'ס. עברי, דבר עברית!

הפעלת המחשב. לא בדיקת תוכנה, לא בניית אתרים, לא מדעי המחשב – הפעלת המחשב. לא ייתכן שכשהוא מודיע לי "תוכנית זו ביצעה פעולה בלתי חוקית והיא תיסגר", אני אעצור את נשימתי. לא יעלה על הדעת שכשהוא מבקש ממני אישור להוריד שדרוג אני אבחר שוב ושוב באופציה "הזכר לי מאוחר יותר", בתקווה שבסוף הוא ישכח מזה, כי פשוט אין לי אומץ לסמן וי על "הורד", בדיוק כמו שאין לי אומץ לסמן וי על "אל תוריד". מאיפה אני יודע מה התשובה הנכונה בשאלת חיים ומוות שכזו?

יש כל כך הרבה תקלות במחשב שממש לא מצדיקות הזמנת טכנאי, אך לרובנו אין שום מושג איך לפתור אותן. מדברים היום הרבה על סכנות האינטרנט, וזה כמובן נכון מאוד, אבל אני לא מדבר על חשיפה לתכנים שבפנים, אני מדבר על הכלי. אנחנו כנראה כבר לא נדע בגלגול הזה איך לאתחל מחדש את הראוטר, אבל מה עם הילדים שלנו? והשיב הארד-דיסק אבות על בנים.

פרקטיקה דתית. זה נשמע לא טוב, אני יודע. מה זאת אומרת פרקטיקה דתית?! העיקר הוא הרי להעביר לדור הצעיר את הלב, את הנשמה, את האמונה. נכון, ברור שזה העיקר. אבל אני למשל מרגיש שחסרים לי כל כך הרבה דברים בסיסיים שנוגעים ליום יום. נכון, למדנו קיצור שולחן ערוך בשיעורי דינים בבית הספר. אבל אני מדבר לא רק על הלכות נטילת ידיים או בציעת הפת אלא על כל אותן הלכות והליכות שלא עוסקים בהן בבית הספר כי הן נוגעות יותר לציבור ופחות ליחיד. ופתאום נוצר מצב שהיחיד עובר, נגיד, לפני התיבה, ואין לו מושג האם בנוסח ספרד, הקדיש שאחרי "מזמור לדוד" בליל שבת, הוא קדיש-יתום רחמנא לצלן, או קדיש-חזן שהוא אמור להגיד. בשבתות המיוחדות שמוציאים בהן שני ספרי תורה, מתי מניחים את הספר השני על הבימה - אחרי שמגביהים את הספר הראשון או לפני כן?

אז תגידו: יש רב לבית הכנסת. נכון, אבל הרב לא אמור ללמד אותך שיש מנגינה מיוחדת ל"ברכו" של ליל שבת ומנגינה שונה ל"ברכו" של שבת בבוקר. הוא לא אמור, אם לחזור לעניין הקודם, לאמן אותך איך להגביה. ואם כבר מדברים, מה זה "המולד יהיה ביום רביעי 16 שעות ו‑8 דקות ו‑17 חלקים"? מה זה בעצם אומר? זה הרי ידע יהודי בסיסי, האם מלמדים אותו בגיל הרך כמו שמלמדים את טבלת ארבעת השומרים? ומה עם טעמי המקרא? אני יודע שהיום יש הרבה בתי ספר שלומדים את התורה בטעמים, אבל למה זה לא ככה אצל כולם? למה שבגיל הרך, שבו כל כך קל לשנן, לא ילמדו את כל ילדינו לקרוא בתורה? יש לי שם לשיעור הזה במערכת השעות: "פשוט להיות יהודי טוב".

ביקורת המדיה. ילדים מתייחסים היום למה שהתקשורת אומרת כאל תורה מסיני. חדשות, תרבות, בידור, פרסומות, הכול נראה להם כמאגר אחד של מידע מוסמך הישר מעולם המבוגרים. הם לא יודעים איך לסנן, איך לבקר, מה לצרוך וכמה, מי משקר להם וכמה ציניים כל המפרסמים והשדרנים שרוצים מהם רק רייטינג וכסף. מה עושים? מחנכים אותם מגיל אפס להיות ביקורתיים כלפי הכול, להטיל ספק, לחשוב, להציב גבולות. ואם תגידו לי: הילדים שלנו צדיקים, אנחנו שומרים עליהם מכל משמר, זה מיותר, אני אענה לכם: אשריכם. אבל לאחרונה הילדים שלי גילו על שקית של תפוצ'יפס את המשפט "כל כך טבעי שלא תשלוט בעצמך". על כל שקית תפוצ'יפס בארץ מוטבע המשפט הזה, ממש ליד חותמת הכשרות המהודרת. כל ילד – מילד חילוני תל אביבי, דרך ילד בגן בגבעת שמואל ועד לילד חסיד גור מאשדוד – קורא את זה, לועס ומפנים. כל כך טבעי שלא תשלוט בעצמך, הוא אומר לעצמו, וזה מה שנשאר אצלו בראש גם אחרי שהטעם המלוח עובר. האם לא צריך לדבר איתם, למשל, על המשפט הזה? לנתח, לבקר, להסביר מי כתב אותו שם ולמה? להגיד למה אנחנו דווקא כן מצפים מהם לשלוט בעצמם? ולהגיד להם לשים לב, תמיד תמיד, למה כל כך טבעי שהמפרסמים ירצו שהם לא ישלטו בעצמם? נשמע לי אחלה חומר לשיעור הראשון.

כלכלה בסיסית. כמה אפשר להיות טמבל? מי אמור ללמד אותנו מה זה בעצם שיעור המע"מ או המדד? ואיך עובדת משכנתא? אני לא מדבר על לדעת לנהל באופן עצמאי לגמרי את כל ענייני המיסים, הפנסיה והבנק שלנו – אבל לפחות להבין מה אנחנו לא מבינים. אני אפילו לדרגה הזאת לא הגעתי. ותמיד עולה בי המחשבה המייסרת: זה לא יכול היה להיות אחרת? כמה פוצצו לנו את הראש עם משוואות ועם משולשים שווי שוקיים ועם מחוגה ובדידים – ואת העניין היומיומי והכה נחוץ הזניחו.

יש במהלך כזה המון יתרונות למשק, שבאמת ניזוק מכך שאנשים לא מבינים כלום בכלכלה: רק תחשבו למשל שהיו מלמדים את כל החומר הבסיסי הזה בבית הספר היסודי שבו למד התלמיד יאיר לפיד.