לא תגובה ולא הולמת

אמילי עמרוסי , ד' בשבט תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

קראתי פעמיים לוודא שהבנתי. שרת המשפטים (שרק לפני שבוע זכתה בחמישה כוכבים על המכתם המיתולוגי "אלה שניסו לפגוע בנו הם לא אלה שאיתם אנו מנהלים או ננהל משא ומתן") הצליחה השבוע להגדיר מחדש את הדמוקרטיה עם "יש רוב להסכם.לצערי, לא תמיד הפוליטיקה של הכנסת או הממשלה מייצגת את הרוב הזה".

טוב, בימים שבהם מסתננים לא חוקיים זועמים על שעות קבלת הקהל במשרד הפנים, אומרים ש"נמאס להם מהמדינה הזאת", ותיכף מאיימים בירידה מהארץ, אפשר להבין גם איגיון פתלתל כזה. ועכשיו ברור למה קוראים לה שרת המשפטים. כל שבוע - משפט.

אויש תנוחי. עוד אדם שראוי היה שינוח הוא קרי, שכופה על העם היושב בציון לשמש אם פונקדאית ליְצוּר שעצם מהותו הוא להכרית את אמו־יולדתו. כשהוא עדיין עובר תצמח לו שברייה ביד. איזו אֵם בעולם תסכים לשאת עובר כזה ברחמה? אבל אנחנו דפוקים, לוקים באנורקסיה טריטוריאלית, וממהרים להנהן כשקרי אומר שהבנייה באריאל מונעת שלום.

כל כך התרגלנו לאקסיומה, שאנחנו לא עוצרים בחריקת בלמים כשמישהו פולט אותה. כל כך התרגלנו שאסור לבנות, עד שבנייה יכולה להיות או "תגובה ציונית הולמת" לפיגוע טרור ענק, או "פיצוי לימין" על התרת אסירים ופדיון רוצחים. המשוואה האחרונה יוצרת קשר של אשמה בין המתנחלים "שרוצים לבנות" לבין המחבלים היוצאים לגאולה (כאילו שיש עכשיו ויכוח בין המשפחות השכולות לבין המתנחלים, כאילו שלא מדובר פעמים רבות בזהות חופפת).

באותה מידה אפשר היה לנסח אחרת: במקום "אישורי בנייה כדי להפיס את הימין על שחרור מחבלים" - "שחרור מחבלים כדי להפיס את השמאל על בנייה בשטחים". מרגיז? אותו דבר. צריך לבנות כי צריך לבנות. לא תגובה ציונית, לא הולמת, לא נחרצת, לא מוצדקת. תעזבו את זה שמדובר במכרזים ממוחזרים וישנים, בעובדה שרוב הבנייה היא בכלל בירושלים שסופחה לה יחדיו; בנייה באיתמר צריכה להיות כמו בנייה ברמת הגולן.

היא לא תרגיז את האמריקנים אם היא לא תרגיז אותנו. ולא ראיתי את אוהד חמו מערוץ 2 עם צילומי מטוס של התחלות בנייה במושבי רמת הגולן, מדווח בטון דרמטי על מספר יציקות הבטון בקצרין.

                                                * * *

במלחמות העולם הקדום נהגו הנשים ללוות את בעליהן למלחמה כשהן מקושטות בתכשיטיהן. לאמור: יש לך לאן לחזור, גבר, יש לך בשביל מי להילחם. לך והגן על הבית.

באותו זמן, לא רחוק משם, כותבת הגמרא: "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב לאשתו גט כריתות". הכוונה היא למנוע עגונות. התוצאה מצמררת. לוחם החוגר את אפודו ואומר לרעייתו: ביוש, לא מכיר אותך, הרי את מותרת לכל אדם. לוחמי בית דוד לא יצאו להגן על האישה ועל הבית, אלא על משהו גדול יותר, גם אם יהיה במחיר משפחתי או אישי כבד.

הרמב"ם הזכיר שמי שמהרהר באשתו כשיוצא למלחמה, הריהו עובר עבירה. תמונה של האישה בארנק מחלישה את הלוחם ולא מחזקת. לפי התפיסה היהודית, עם ישראל הוא לא איזו אגודה שיתופית שחבריה התאחדו מתוך חיבור אינטרסים, אלא רעיון נצחי־אלוקי שמגולם בעם. המשפחות השכולות ששופכי דם יקיריהן שוּלְחוּ השבוע טענו טיעונים צודקים.

אבל לא הן צריכות לטעון את הטיעונים, אלא ראש ממשלת ישראל. שחרור רוצחים הוא לא בעיה של כמה עשרות משפחות אלא בעיה של אומה שכבודה נמוך משטיח. כמו שלא יוצאים למלחמה בשביל האישה והילדים, כך גם לא צריך לעצור שחרור מחבלים בגלל האישה והילדים. אלא בעבור הדבר הזה שקוראים לו עם ישראל, והיה ללעג ולקלס. מועל יד הפוך במגרש כדורגל, סימון "וי" בדרך לזריחה. דורכים עלינו ואנחנו אומרים שזה מסאז'.

פורסם ב"ישראל היום"