אנחנו לא
אנחנו לא

אנחנו לא יישבנו את בקעת הירדן כדי להוות חגורת ביטחון למדינת ישראל. אבל הישיבה שם היא אכן חגורת הביטחון המגינה על מדינת היהודים.

אנחנו לא הקמנו חקלאות פורחת במקום בו האדמה בהקה בלובנה השומם, כדי להרוויח הרבה ממכירת התוצרת והיצוא הייחודי. אבל, הישובים המדהימים ספקו פרנסה למשפחות רבות וסייעו לכלכלת ישראל.

אנחנו לא סללנו את כביש הבקעה כדי לאפשר ניוד מהיר של כוחות צבאיים, אבל הכביש מסייע לביטחון השוטף ולביטחון הפנים, ובעיקר לחיבור היעיל של דרום הארץ וצפונה. וגם מאפשר הקמת ישובים ותעסוקה לאורכו. וטיולים בנופים עוצרי נשימה.

אנחנו לא חפרנו חפירות ארכיאולוגיות בבקעה כדי לאפשר תואר אקדמאי. אבל כאלה ניתנו והמחקר התלהב לגלות את פסיעותיהם של בני ישראל שעלו ממצרים, של החשמונאים, הורדוס ואחרים במרחבי הבקעה.

אנחנו לא שבנו למרחבי יהודה ושומרון כדי למנוע מלחמה, או להגן על רצועת גדרה – חדרה. אבל, ההתנחלות מקשה על הזוממים להשמיד את ישראל ולפגוע באזרחיה.

אנחנו לא חיפשנו איכות חיים נפלאה בגבעות בנימין ושומרון. אבל הגבעות הללו, באוויר פסגות ובאווירת היצירה והעשייה, ספקו חממה לגידול דורות בריאים גם ברוחם ונפשם.

אנחנו לא באנו לפגוע בערבים שגרו פה ושם, אבל המגורים הקרובים הביאו למניעת התארגנויות עוינות, יצרו משען לכוחות הביטחון, וגם הביאו פריחה חסרת תקדים ופרנסה בכבוד לשכנים.

אנחנו מגדלים משפחות גדולות לא כדי לנצח את הרחם הערבית. אבל הבנים והבנות מסייעים גם להקים ישובים ושכונות, לאכלס את הישיבות ואת יחידות הצבא. להגדיל את האוכלוסייה היהודית. ובעיקר, כמובן, כי אנחנו אוהבים ילדים ונהנים לגדל אותם. הם מביאים אור ושמחה, תקווה והמשכיות.

אנחנו באנו להתיישב בארץ אבותינו. לגעת באברהם ולטפס בסולם יעקב המוצב ארצה, להלוך בדרכי אליהו ואלישע והנביאים, ללטף את המשכן בשילה, לטעום מהדבש של יונתן במכמש, לעלות על המזבח בהר עיבל, ללמוד את מסלולו של יהושע בן נון, לשחזר את נתיב הל"ה, להתרפק על קבר יוסף בשכם, להתפלל במערת המכפלה.

באנו לשבת בנחלת אבותינו, לחדש את בניינה ולהצמיח את שממותיה. להתחבר להיסטוריה שלנו בפועל. לגדל את ילדינו בטבע פתוח ובאוויר הרים צלול כיין. לתת דרור ליצירתיות גואה ולהלך בשבילי בראשית, גיאיות והרים. ולהוות חוליות בשלשלת הדורות של עם ישראל, וקומה נוספת בבניינה.