איש החידות הבלתי פתורות

יוסי אחימאיר , י"א בשבט תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

שבוע לפני פטירתה, והיא מאושפזת בבית-חולים, עוד התעניינה אמי המנוחה בשלומו של אריאל שרון.

כמה ימים קודם לכן לקה ראש הממשלה בשבץ מוחי ואיבד את הכרתו. זה היה בתחילת 2006. זה היה ארבעה חודשים לאחר עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, ושלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת ה-17.

אמי, שברגעי הכרתה האחרונים כה התעניינה בשלומו של ראש הממשלה "שלה", שוכנת כבר כשמונה שנים במעלות קדושים וטהורים. ואילו אריק שרון – שהעניק לה בשנת 2000 את אות "יקירת נשות הליכוד" - הוסיף "לחיות" מאז על מיטת חוליו ב"שיבא", שרוי בתרדמת בלתי הפיכה, מנותק כליל מן העולם, עד לניתוק הסופי.

כגורלו של כל פוליטיקאי ומנהיג, אפילו שרון ה"כל יכול" נשכח מהרה מאז אחזו השבץ, ירד מן הכותרות כמי שלא השפיע עליהן עוד באופן ישיר ומיידי, ונחשב למת-חי, עד לפעימת הלב האחרונה. מפעם לפעם נזכרו בו, בדרך כלל כאשר התרחשו תהפוכות פוליטיות ("מעניין איך שרון היה פועל במצב זה?"), או כאשר יצאה הודעה כלשהי מבית-החולים משנפוצו שמועות כאלה ואחרות על שינוי במצבו הרפואי ("מיצמץ בעינו", "הזיז אצבע"), או כאשר הבן גלעד התראיין והילל ואף פירסם עליו ביוגרפיה מייגעת.

החיים כדרכם זרמו, קצב האירועים הואץ והורע. "קדימה", מפלגתו החלופית של שרון, ניצחה אמנם בלעדיו בבחירות לכנסת ה-17, אך במספר מנדטים קטן מזה שהיה צפוי לה כנראה, אילו מי שחולל אותה היה מוסיף להובילה. בעקבות אותן בחירות קמה ממשלה חדשה בראשות יד ימינו של שרון, אהוד אולמרט. התוצאה: המצב במדינה החמיר. תוך זמן קצר התדרדר המצב הביטחוני. ישראל מצאה עצמה בשני מבצעים צבאיים כושלים: מלחמת לבנון השניה ו"עופרת יצוקה" בעזה. צצו תכניות מדיניות-אסוניות, נשמעו דיבורי סרק על ויתורים פרועים, השחיתות והאלימות גאו.

שרון, הזוכה עתה, משאיננו עוד, לתשפוכת של מאמרי-געגוע-ושבח, השאיר אחריו עם קריסתו לפני שמונה שנים בדיוק ירושה קשה: שלטון קצר-מועד, כושל ומושחת, בראשות יורשו העומד-לדין אהוד אולמרט, שלושה שרים שהורשעו על עבירות מוסר (שניים מהם נשלחו לכלא), שתי מלחמות צודקות אבל מנוהלות באופן אסוני, בידוד מדיני בזירה הבינלאומית וניהול חובבני-ותרני של מו"מ לשלום. מפלגתו החליפה מנהיגים, שהוא עצמו היה בז לשלושתם, עברה שורה של גילגולים, ונתגמדה לשני מנדטים בלבד באופוזיציה, בכנסת ה-19.

שרון הותיר אחריו שורה של סימני שאלה, שעד היום טרם נמצאו להם מענים ברורים: מה פשר התפנית המוחלטת שנתחוללה באיש – מן האלוף שהיה אימת אויבי ישראל, למי ש"ברח" מעזה בלא כל תמורה? מן השר שהיה מחולל ההתיישבות המאסיבית ביש"ע, גיבור המתנחלים, ועד לראש הממשלה שקם עליה לעוקרה?

מה פשר המעבר הקיצוני שנתחולל בקרבו למן היותו "חישוקאי" שמקים התנחלויות על כל גבעה ובכל אתר פנוי (וגם מחולל-צרות סידרתי לקודמיו בגין ושמיר), ועד להיותו המנהיג המתאכזר כל-כך לעשרת אלפים מתיישבים יהודיים בחבל עזה ובצפון השומרון, בלא טיפת חמלה ורגש? ושאלת השאלות: האם יש קשר בין מהלך ההתנתקות - מן האידיאולוגיה-כביכול, בראש וראשונה - לבין החשדות הכבדים בשחיתויות שהיו כרוכים בשמו ובמעשים שלו ושל שני בניו, שיחיו?

שאלות אלה מתקשרות ללבנון, ליתר דיוק - למלחמת "שלום הגליל" בשנות השמונים של המאה הקודמת, שאותה הנהיג שר הביטחון שרון ואשר בגינה ספג קיתונות של הפגנות, השמצות ונאצות מפי השמאל הלא-פטריוטי בישראל ("שרון רוצח"), ו"כרטיס אדום" (שלא בצדק) מוועדת כהן. האם אירועי המלחמה ההיא, ובמרכזם הטבח שפרעו הנוצרים במוסלמים בסברא ושתילה, ניקרו כל השנים במוחו והוא חיפש דרך, הזדמנות, לתיקון מעמדו בהיסטוריה?

האם העובדה שסובב את עצמו בשורת יועצים שאפתנים, תאבי שררה וממון, "הזיזה פיוז" במוחו, שינתה את קו מחשבתו ואמונתו ועודדה אותו "לעשות היסטוריה", אבל היסטוריה שמנוגדת בתכלית הניגוד לאידיאולוגיה שבשמה פעל עשרות שנים - אם בצבא ובמלחמות, אם בתנועת הליכוד ובפוליטיקה, ואם בכנסת ובממשלות ישראל?

כי מה לא התרחש במדינה שהשאיר אחריו ראש הממשלה שרון – בשמונה השנים שחלפו מאז צנח לתרדמת הבלתי-הפיכה ועד למותו? הן בלי שהיה מודע לכך, כל עולמו - כל מה שבנה או הרס בעשרות שנים, כדי לקדם מטרות לאומיות ואישיות, חרב עליו, וליתר דיוק - עלינו.

מרגע שחזר בו מהכרזתו "דין נצרים כדין תל-אביב", הונה את בוחריו והרס את נצרים ובנותיה, מרגע שלא קיבל את ההכרעה הדמוקרטית הפנים-תנועתית, דין מתפקדי הליכוד, והלך להקים מפלגה יריבה חלולה, נעדרת אג'נדה, "קדימה" שמה, עם חבורת אופורטוניסטים שנהו אחריו בעיניים עצומות, שרון נהיה לפתע לחביבו של מחנה השמאל.

כך זכה למהפך בל ייאמן בהתייחסות התקשורתית כלפיו, ל"איתרוגו" בהבל פיהם של עיתונאים כאברמוביץ וחבריו. הללו תפסו באופן מיידי את התפנית שמאלה שנתחוללה בגנרל, עודדו אותו, קראו לשמור עליו מכל משמר כעל אתרוג, על אף החשדות הקשים בשחיתות שבהם נכרך שמו. הם ביכו ומבכים את ירידתו הפתאומית מן הבמה כבר לפני שמונה שנים, מתוך שקיוו שאת מעשה עקירת עזה יבצע גם ביו"ש ויכונן מדינה פלסטינית.

אריאל שרון כראש הממשלה הסיג בסוף דרכו את ישראל לקווי 67 ברצועת עזה, בלא הסכם ובלא תמורה. "אני משוכנע כי ההתנתקות תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם ובהוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים ושאר שכנינו" - כך אמר בטרם ההצבעה בכנסת על "חוק ההתנתקות" - והוסיף: "אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעימוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת".

היום מבחן התוצאה של המהלך השרוני הזה סותר את כל נימוקיו בטרם ההתנתקות: הנסיגה החד-צדדית לא העלתה אותנו על דרך השלום. נהפוך הוא: המצב הביטחוני והמדיני מחמיר והולך. שלטון איסלאמיסטי-חמאסי, שלוחה של איראן, השתלט על הרצועה, והחל לאיים על ישראל.

הנסיגה הביאה עלינו את ירי מאות טילים ורקטות, ואת טרור המינהרות שרק מתעצם. שדרות היתה הסובלת העיקרית מהטילים, אך עד ללב אשקלון ולפאתי גדרה הגיעו הנפילות. כתוצאה מכך נאלצה ישראל לחזור ב-2008 לרצועה במלוא העוצמה, לכתוש את ה"חמאס", לספוג את טיל-דו"ח-גולדסטון וביקורת הגובלת באנטישמיות באו"ם ובעולם המכונה "נאור", ואת משטי הפרובוקציה לפריצת ה"מצור" על עזה תוך דירדור היחסים עם תורכיה, והגברת תהליכי הדה-לגיטימציה של ישראל באירופה. ממש עם מותו נתבשרנו גם כי החמאס הצליח לפתח טילים המגיעים מעזה עדי חדרה.

אכן, רק מנהיג כוחני כמוהו, כאריזמאטי וחסר מעצורים, שאפתן ותאוותן, יכול היה להוציא אל הפועל את הימור העקירה הנוראה, חסרת התכלית, בנימוקים שהתבדו עד מהרה, בהיעדרו. מנגד – רק היעדרו גרם לטיפול המתייגע באלפי העקורים ולסבלם הנמשך עד עצם היום הזה.

שרון "נרדם בשמירה" מאז קודמו, אהוד ברק, הסיג את צה"ל מדרום לבנון חמש שנים קודם לכן, לקול מצהלות "ארבע אמהות". הוא לא ראה, לכאורה, את ההתבצרות המאסיבית בשטח של "חיזבאללה", התחמשותו באלפי טילים ומשגריהם, גם לא כשדגלי אירגון רצחני זה כבר התנוססו בהתרסה סמוך לגדר המערכת ועמדותיו חלשו על מטולה, אביבים ושתולה. הוא לא היה בשטח, כאשר יורשו החובבן, קל-הדעת, יצא למלחמה בלי להכינה כלל וכלל.

בתרדמתו נחסכו ממנו מראות הפגיעות הקטלניות וההרסניות בדרום ובצפון, הלוויות חיילים ואזרחים, מראות רחובות נטושים, חורבות בתים, שיתוק החיים באזורים שלמים לימים רבים, ומעל לכל - מראות יחידות צה"ל שנלחמו שוב בתוככי רצועת עזה הדחוסה ("עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן") ובכפרי דרום לבנון ("מלחמת לבנון השניה"), כשהן מקיזות דם רב, גם של חפים-מפשע בצד השני.

אריאל שרון היה בזמנו התקווה הגדולה של מאות-האלפים שבחרו בו (ואני בתוכם). הוא היה גאוות הליכוד על הניצחון שהנחיל לתנועה ב-2001 בבחירות לראשות הממשלה (מול ראש הממשלה המכהן אהוד ברק) ועל כושר המנהיגות שניחן בה. מנהיגות שהזכירה לרבים מנהיגים ברמתם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין זכרם לברכה.

עלייתו המתריסה כמה שבועות קודם לכן להר הבית, כדי להפגין את ריבונות ישראל על המקום המקודש ביותר לעם היהודי, בוודאי הועילה לו לנצח במערכת הבחירות האישית וליהפך לראש הממשלה, הגם שתרמה לפרוץ האינתיפאדה השניה. בספטמבר 2000 – והוא עודנו רק יו"ר האופוזיציה - היה שרון בשיאו כמנהיג הימין העשוי ללא חת ואינו מתפשר, כביכול.

טבעי היה שבמערכת הבחירות הבאה, לכנסת ה-16, בינואר 2003, הוא הוביל את הליכוד לניצחון סוחף עם 38 מנדטים (אהוד אולמרט הגיע ברשימה רק למקום ה-32, ציפי לבני למקום ה-13). שלחתי לו מכתב ברכה, ו-"א. שרון" כדרכו החיובית השיב אישית – ואני מצטטו: "אני מודה לך על דברי התמיכה החמים המחזקים אותי בשעה זו. מול האתגרים שעוד נכונו לנו, אני מבטיחך כי אמשיך לפעול באחריות, בשיקול דעת וללא לאות למען אחדות בעם ולהשגת ביטחון ושלום שהכל רוצים בהם".

לא במערכת הבחירות ההיא ולא במכתב הפרטי אלי - לא היה רמז למה שאמר כעבור ימים אחדים מעל בימת "כנס הרצליה". להמוני בוחריו התחוור אז, כי המנהיג הנערץ הוליכם שולל, כאשר הודיע בציניות שאין מושלה על תכניותיו המדיניות, ההפוכות ב-180 מעלות מהנאמר במצע הליכוד, שבשמו זכה בתמיכת העם.

ואולי בעיוורונם של הליכודניקים, אלה שהעלו את שרון לפיסגה, ואני בתוכם, האשם? איך הודה אחד מעריקי הליכוד, מאלה הנוהים אחרי שרון, צחי הנגבי (שבינתיים שב לליכוד), ברגע של גילוי לב, או של התפכחות: "תומכי הליכוד לא הצליחו לפענח את המוטיבאציות האמיתיות של שרון... הוא לא חלם לרגע לכבד את תוצאות משאל המתפקדים", והביא כדברי הנגבי ל"תוצאות הקשות של ההתנתקות".

צריך לומר את האמת גם "לאחר מות" ולנוכח תשפוכת הגעגועים ודברי הערצה: שנותיו הלא רבות של שרון בראשות הממשלה ייזכרו כתקופה של הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה, הרס המוסר הציבורי – וגם הרס החיבה שפיעמה בנו לאדם ולמנהיג.

אכן – חיבה, אכן – הערכה, אכן – הוקרה, לאיש שידע לגמול לנאמניו. כי לצד הכוחנות והנהנתנות, האנוכיות והשחיתות, היתה בשרון מידה לא מבוטלת של אנושיות ורכות.

סיפור אחד מני רבים - ימחיש. בטקס הסבת שמה של דרך פתח-תקווה בתל-אביב לשמו של מנחם בגין, היה ראש הממשלה שרון הנואם המרכזי. נתבקשתי על-ידי אנשי לשכתו לכתוב בעבורו את הנאום. שרון קרא אותו בלי לשנות פסיק. בתום הטקס, בצאתו לכיוון רכבו, קלט אותי במבטו. הוא סטה מהדרך ומחבורת מלוויו וניגש אלי ללחוץ ידי: "יוסי, אני מודה לך על הנאום שכתבת לי".

שרון ייזכר כמנהיג עוצמתי, כאחת הדמויות המרתקות ביותר ושנויות-המחלוקת ביותר שפעלו בחיים הציבוריים בישראל. שמו יהיה חקוק לעד, לטוב ולרע, בקורות ישראל, מאבקיה ומלחמותיה. ביוגרפיות נכתבו עליו ועוד ייכתבו על הישראלי הזה אשר ביקש לעצמו כל ימיו – שלטון, לגיטימציה, הכרה.

מטרה זו כנראה קידשה אצלו את כל האמצעים, והוא אכן השיג את מבוקשו, את ראשות הפירמידה השלטונית ("מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה" – ניבא וצדק נאמנו-עד-להתנתקות, העיתונאי אורי דן המנוח), כפי שהשיג יעדים אחרים לאו דוקא אישיים בחייו עתירי האירועים. עם כל הביקורת עליו, עם כל האכזבה מתפניתו ומדורסנותו, היתה ונשארה בלב פינה חמה אליו.

כמו מנחם בגין ז"ל לפניו, משאיר אחריו אריאל שרון ז"ל חידות רבות בלתי פתורות. איש החידות מחוות השקמים. בגין עזב מרצון, לפתע, את ראשות הממשלה ופרש להסתגרות בת שמונה שנים, שבמהלכן לא הוסיף דברים על שלוש המלים שסיימו את הקריירה שלו: "אינני יכול עוד". שרון, שלא חלם לפרוש והיו לו תכניות רבות לעתיד בראשות הממשלה, צנח לפתע לתרדמת בת שמונה שנים, בלי שיכל עוד. נדם סופית המנוע של הבולדוזר הכל-יכול הזה, שכמוהו לא היה ולא יהיה לה עוד לישראל.

כשנעלה, בני משפחתנו, בעוד כמה ימים לפקוד את קברה של אמנו ז"ל, שכה חרדה לשלומו של ראש הממשלה לפני שנעצמו עיניה לעד, נספר לה: היה אריק שלך – ועתה, סופית, כעבור שמונה שנים, הגיע לסוף דרכו.