תקשורת: ככה ייעשה לאיש

ד"ר רון בריימן , י"ג בשבט תשע"ד

עצמי

שני ראשי ממשלה לשעבר נפטרו לאחרונה, אחרי שנים של דעיכה והיעלמות מן החיים הציבוריים: יצחק שמיר ואריאל שרון. לכאורה שניהם היו ראויים להתייחסות דומה ולרמה דומה של סיקור תקשורתי. אבל, לא כך בישראל. הישגיו ומותו של הראשון כמעט הועלמו ונעלמו מעיני הציבור; מותו של האחרון הובא לידיעת הציבור בסיקור אינסופי.

יש הטוענים שיצחק שמיר כביכול לא עשה דבר במהלך כהונתו כראש ממשלה. הטוענים כך מתייחסים לחוסר ההתקדמות ב"תהליך השלום" בתקופתו. על כך הוא דווקא ראוי לשבח. כל ראשי הממשלה שבאו אחריו – יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט ושוב בנימין נתניהו – גרמו נזקים עצומים כאשר קידמו את "תהליך השלום", כלומר חיזקו את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית, בשעה ששני אלה הם דבר והיפוכו. התוצאה הצפויה מראש: הפיכת המדינה הפלשתינאית ל"יעד", ל"חזון" ול"צורך" של מדינת ישראל, עד כדי ויתור על שלום אמת, בדרך להגשמת חלום הבלהות של הדגם החדש של ההסדר: שטחים תמורת טרור.

יתר על כן: בתקופתו של שמיר זכתה מדינת ישראל לגל עלייה עצום, בעיקר מברית המועצות לשעבר, אשר העשיר אותה במיליון עולים בערך.

מאז ימי ראשית המדינה, בתקופה שדוד בן-גוריון היה ראש הממשלה, לא הייתה עלייה רבה כל כך. לזכותם של ראש הממשלה שמיר ושר השיכון דאז, שרון, נקלטו מיליון העולים במבצע אדיר, בלי שאיש מהם ייאלץ לגור באוהלים. יצחק שמיר, שכביכול לא עשה כלום, עסק בעיקר – ריכוז עם ישראל בארץ ישראל – במקום בתפל – הבלי "השלום" (ואף עמד בלחצים אמריקאיים כבדים), אבל פעילות חיונית זו מושכחת. אריאל שרון התגייס במלוא מרצו הידוע למבצע הבנייה חסר התקדים, אבל דווקא פן חשוב זה בפעילותו כמעט ולא הוזכר במהלך הימים האחרונים. שמיר ושרון של ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת עסקו בחיזוק מדינת ישראל ולא בהקמת מדינה לאויביה, ודווקא פעילות זו מוצנעת בקרן זווית על-ידי תקשורת מגויסת למען "תהליך השלום" השקרי.

יש הלועגים ברשעות לגובהו של יצחק שמיר. לידיעתם, גובהו של יצחק שמיר היה זהה לזה של דוד בן-גוריון, ושניהם התמקדו בחיזוק מדינת ישראל ובהגשמת ייעודה – ריכוז עם ישראל בארץ ישראל – ולא המירו את חזון קיבוץ הגלויות ב"חזון" השלום השקרי. בשנים שאחרי כהונתו של שמיר הגיעו ארצה מדי שנה לא יותר מעשרים אלף עולים, בשעה שבראשית שנות התשעים זו הייתה בערך הכמות החודשית!

הרפתנים בעטו בדלי החלב

בישראל כמו בישראל, עדר התקשורת אשר הפך את שרון לאתרוג ואימץ אותו אל חיקו כאשר זה המיר את דתו ועשה מהלך אנטי-ציוני ואנטי-דמוקרטי, הוא המחליט מי יזכה לסיקור נרחב ומי יועלם מעיני הציבור, בבחינת: ככה ייעשה לאיש אשר מולך התקשורת חפץ ביקרו. ייתכן ואפילו יש כאן רמז ופיתיון לבנימין נתניהו: יילך בתלם – יזכה למעמד של אתרוג! יחליט על מהלך אובדני – יקבל מחיאות כפיים!

אריאל שרון ושמעון פרס – שני אישים שנויים במחלוקת – תרמו תרומה אדירה לביטחון המדינה ולחיזוקה במשך כשבעים שנות חייהם הראשונות. למרבה הצער הם בעטו בדלי בעשורים האחרונים שלהם. אבל, עדר התקשורת בישראל שתמיד תוקף את הממשלה, כל ממשלה, רק משמאל, לא מצא לנכון להביע מלת ביקורת כלשהי על המהפך של אלה, למרות שהתוצאות החמורות והצפויות מראש של מחדליהם מנוגדות בתכלית להנחות היסוד ולהבטחות שלהם.

הגירוש – גם פשע וגם כישלון

ואמנם, לקראת ההלוויה ובמהלכה, ובתוך שטח ריבוני של מדינת ישראל, היתה מדינת ישראל חרדה מפני ירי מרצועת עזה לעבר האח"מים בגבעת הכלניות. אפילו סכנה זו מוכיחה עד כמה שגוי היה הגירוש המקומם מרצועת עזה ומצפון השומרון. כדי לסכל פגיעה אפשרית באח"מים עשתה מערכת הביטחון מאמץ אדיר, אשר אף פעם לא הושקע כדי למנוע ירי על פשוטי העם באזור חוטף עזה (ואין זו טעות כתיב).

בתקשורת – כתומים יוק!

הסיקור התקשורתי, תמיד וגם בימים אלה, מציג את היהודים בישראל כשני מחנות: "המתנחלים", כלומר אלה שמתגוררים מעבר ל"קו הירוק", ואשר נפגעו והתאכזבו מהמהפך של שרון ומהרס ההתיישבות שכה הרבה השקיע והשקיעו בבנייתה; ו"הישראלים", כלומר אלה שחיים ממערב ל"קו הירוק", ואשר כביכול לא נפגעו מן המעשה. מתי סוף סוף יפנים עדר התקשורת שממערב ל"קו הירוק" גרים מיליוני "כתומים" המזדהים עם אחיהם שמעבר לקו, המאמינים בציונות ולא רק ב"סידורי ביטחון" שקריים, המודעים לכך שמדינה פלשתינאית היא מתכון לחיסול ישראל, והמצפים מנתניהו שיתעשת ושלא ייתן לצמד פרס/לבני לגרור אותו ואותנו קדימה/תהומה.

בתקשורת – במה לרוצחים

עוד פן של הסיקור התקשורתי בימים אלה: שוב ניתנה במה למחבל מגואל בדם – הפעם ג'יבריל רג'וב – אשר התראיין בערוץ הטלוויזיה הממלכתי (?) של ישראל והוקיע את ראש הממשלה לשעבר כ-..... פושע מלחמה. עד מתי תיתן התקשורת הישראלית במה לרוצחים ולמחבלים?! בהתאם לחופש הביטוי הנהוג בישראל, ליהודי פגוע אסור למתוח ביקורת על הגירוש, או על "השלום", או על מעשהו האחרון של שרון, אבל לרוצח יהודים – מותר גם מותר!