בצל "כפת הברזל"

אותו מנהיג, ש"איים" על הערבים בהתנתקות חד-צדדית, וגם ביצע אותה – הגיע לדרכו האחרונה בחסות אותה "כפת ברזל".

יוסי אחימאיר , י"ג בשבט תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

"כפת ברזל" היא תוצר של השנים האחרונות. מערכת ההגנה האנטי-טילית, שהיא כבר חלק מהנוף של עוטף עזה, לא באה לעולם כאשר אריאל שרון היה במלוא הכרתו.

כאשר צנח לתרדמת בת שמונה שנים, שממנה לא התעורר עוד, ידענו לכל היותר על "קיר ברזל". אבל אתמול, בהלווייתו של ראש הממשלה ה-11 בעוטף עזה, גם "כפת ברזל" השתתפה.

לא נטלו שם סיכונים, המארגנים. בוודאי לא צה"ל. הציבו סוללה נוספת באזור – למקרה של...

ואולי זוהי ההמחשה הברורה ביותר למורשתו של שרון, בשנותיו האחרונות. המנהיג, שזכה בימים אלה לתשפוכת חסרת תקדים של מאמרי-הערצה-ואיתרוג, הובא למנוחות במקום שאהב, באזור שנתון לאיום מאותו חבל ארץ שהרס ואת יישוביו הפורחים עקר.

אותו מנהיג, ש"איים" על הערבים בהתנתקות חד-צדדית, וגם ביצע אותה – הגיע לדרכו האחרונה בחסות אותה "כפת ברזל", שפותחה ויוצרה עקב התגברות איום הטילים מהרצועה המשוחררת, שעליה השתלט החמאס.

מאותה גבעת כלניות פסטורלית, שבה נחים את מנוחתם האחרונה לילי ואריק שרון, תמיד יישמעו הדי הנפץ של המשך הלחימה ברצועה ושל נפילת הטילים בתחומי ישראל.

זוהי ה"מתנה" ששרון השאיר אחריו לעם ישראל. רצועת-אימים, שלא תשקוט ולא תנוח ותוסיף לשמש איום גובר על שלומם של אזרחי ישראל, דבר שנתאפשר רק בגלל הבריחה (כפרשנותם של הערבים) מהשטח, רק הודות לכך שבראש המדינה עמד "בולדוזר", שהחליט לפתע להחליף דיסקט.

הזהו השלום שאריק שרון כמה לו, דיבר עליו, כנימוק לעקירה הנוראה, שלום בצל איום מתמיד של טילים ורקטות, ושפיכות דמים שרק תיגבר?

והרי בעת שתם פרק שרון בתולדות ישראל (פרק שעוד יילמד רבות), שמענו את מצהלות הערבים, בין ברמאללה ובין בעזה, על "מותו של הפושע שרון". בחוצות הערים הפלשתיניות חילקו עוגיות וסוכריות לאות שמחה על לכתו של מי שהיה – עד לעקירה – אימת הערבים.

את תמונותיו שרפו, את צילומיו רמסו, את ישראל חירפו וגידפו, כדרכם בקודש. מותו של גנרל שרון סיפק לפרטנרים של ג'ון קרי עוד הזדמנות ל"חגיגה" אנטישמית מזעזעת.

גם בתוכנו לא נאלמו דוברי המיעוט הערבי-ישראל. ח"כ זחאלקה, אלוף החוצפה והשנאה, כתב בדף הפייסבוק שלו, כי "יש להעמיד לדין את פושע המלחמה שרון גם אם הוא מת", והוסיף וניבל ככל שהוא יודע. מישהו חשב להעמידו על מקומו? מישהו כתב על כך מלה בתקשורת?

ועוד בשורה נתבשרנו לעת ששרון הלך לעולמו: החמאס הצליח לפתח טיל שטווחו עד חדרה. הנה כי כן, אף זוהי התשובה הפלשתינית לכך שהשטח כולו נמסר לידיהם, באחת הטעויות הקשות ביותר שעשה אי פעם מנהיג בישראל.

אז הנה בקליפת אגוז מורשתו של אריאל שרון ז"ל: יהודים מותר להזיז ולפנות (כמובן, רק שרון יכול), פלשתינים – לא ולא (הצעת ליברמן – בוקי סרוקי). יהודים מותר לעקור ממקומם, לבצע להם טראנספר, ערבים – חלילה וחס. ואנו כמובן מתנגדים לטראנספר מכל סוג שהוא.

ערבים (גם ישראלים) יכולים לגדף ולהעליל, יהודים – מוטב להם שיסכרו פיהם (הבנת את זה, אורית סטרוק?), שאחרת "ידיעות" ו"הארץ" מחכים להם בפינה, והמשטרה עלולה לפתוח בחקירה.

שמונה שנים שאריאל שרון איננו עימנו. שמונה שנים, שאנו תוהים, מה קרה לאיש העוצמתי הזה, שדעתו נשתנתה ב-180 מעלות, בגד בבוחריו, פילג את תנועתו, ציפצף על הכרעתה הדמוקרטית, עקר אלפי מתנחלים מבתיהם? מה קרה שלפתע פתאום מקים יחידת 101 האגדית, מר ביטחון, אימת הערבים, בן הארץ והחקלאי הזה, חדל להבין את כוונות האויב, שבו לחם בעוז עשרות בשנים, בכל מלחמות ישראל?

אילו לפחות היתה תוחלת כשלהי למהלכים הכואבים שביצע. אילו כתוצאה מהם לפחות היה נראה שלום אמת באופק. חוששני, ולוואי ואתבדה, שאריאל שרון במעשיו כראש ממשלה, ב"חולשה לשלום" שגילה, הרחיק מאיתנו את סיכויי השלום.

כאשר התפזר קהל משתתפי ההלוויה, ובהם דיפלומטים רבים, נותר שומם הקבר מכוסה הזרים במורד הגבעה. ובמרחק לא רב ממנו, שוב נשמעו הדי נפילות של שתי רקטות ששוגרו מעזה. כך "השתתף" גם החמאס בטקס קבורתו של מנהיג וגדול בישראל.