מנהג הנטיעות בט"ו בשבט

הרב גבריאל קדוש , י"ג בשבט תשע"ד

הרב גבי קדוש
הרב גבי קדוש
ערוץ 7

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין חישוב זמן השנים של הפירות, לעניין ערלה ולעניין תרומות ומעשרות. במשנה מצאנו מחלוקת בזה (ראש השנה פ"א מ"א): 'באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו'.

השלב באילן הקובע את שנתו הוא החנטה כדברי חז"ל: 'אילן שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר בשבט לשנה שעברה (שנת המעשר כשנה שעברה). אחר חמישה עשר בשבט מתעשר לשנה הבאה' (ראש השנה ט"ו ע"ב). מצאנו גם שבתאריך זה רוב גשמי השנה כבר ירדו "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה בחוץ" (ראש השנה י"ד ע"א). ובירושלמי (ראש השנה, פ"א ה"ב) מתבאר שט"ו בשבט הוא מעין 'פרשת המים' ביניקת האילן: 'עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה'.

אופיו של ט"ו בשבט קיבל משמעויות נוספות במשך הדורות כיום מיוחד שראוי להתפלל בו על הפירות ובמיוחד על האתרוג (תיקון ט"ו בשבט): 'ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר שירות ותשבחות עליהן...' וכן מצאנו הדרכה נוספת ליום זה (בני יששכר):

'כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו ה' יתברך לעת המצטרך את פרי עץ ההדר והנה תפילתו תעשה פירות'.

בתקופה האחרונה של שיבת ישראל לארצו קיבל ט"ו בשבט משמעות נוספת של מנהג נטיעת אילנות ביום זה כביטוי לבניין הארץ "עת לטעת... ועת לבנות" (קהלת ב).

המתבונן ימצא קשר עמוק בין שיבת ישראל לארצו, נטיעת אילנות בה ותוקפן של מצוות התלויות בארץ. מצוות כשמיטה ויובל ועוד, קשורות לכמות היהודים הנמצאים בפועל בארץ ישראל, ככל שיש יותר יהודים בארץ (רוב היהודים או כולם) כך תוקף המצוות עולה מדרגה של מידת חסידות או דרבנן למצב של חיוב מן התורה.

חז"ל דרשו על הפסוק "וקראתם דרור לכל יושביה" (ויקרא, כה, י) "כשכל כל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן" (ערכין לב ע"ב). הרב קוק זצ"ל מסביר שיש קשר ישיר בין מצב האומה "רוב יושביה עליה" למצוות היובל (הקדמה לשבת הארץ):

'כל אלה יחד (ערכי היובל והשמיטה) הם סימני חיים עליונים, שצריכה לגלותם אומה זו, שמוסר לאומי א-להי כזה חי בקרבה, ונכון הוא לפניה, בהיותה מבונה בכל תכסיסיה ברום עילויה המדיני כשכל יושביה עליה'.

מבאר לנו הרב עוזי קלכהיים זצ"ל (שירת האומה לארצה עמ' קעא):

'בדרשה זו ציינו חכמינו את מצבה התקין והשלם של האומה... מצב זה מציין את הקשר שבין העם והארץ, אשר נוצר מהמפגש המשותף של כל העם עם נחלתו. כלומר, היובל יכול לשמש לנו כמודד למידת זיקתו ונכונותו של העם להיות בארצו. כשהוא חל, משמע שהעם שוכן בנחלתו וחי בה חיים טבעיים במדינתו ככל עם על אדמתו במצב שלם זה, יכולה להופיע גם רוחו בצורה מושלמת... בעת שיגיעו המצוות התלויות בארץ לידי חיובן מדאורייתא - הרי שהגיעה האומה להתחברות מלאה בארצה, אז היא תגלה כוחות גנוזים שבקרבה...'.

זאת אומרת ששיבת ישראל לארצו וההשתרשות בארץ היא גופה מביאה להעלאת רמתו הרוחנית של העם וחיזוק תוקף המצוות התלויות בארץ.

העיסוק בנטיעות ובבניין הארץ הוא זה אשר מעמיק את קשרנו הרוחני לארץ שמתגלה בקיומם של המצוות התלויות בארץ באופן יותר נרחב.

בשנת השמיטה שנבצר מאתנו לנהוג את מנהג הנטיעות, יכולים אנו ע"י העמקת הלימוד במצוות התלויות בארץ ובבניינה של ארץ ישראל להגיע לחיזוק הקשר בין ישראל לארץ ישראל ולתורתו. קיום המצוות התלויות בארץ בזמן הזה, למרות שאינו אידיאלי ולמרות שיש בו חסרונות רבים ובולטים – אך הוא עצמו משכלל ומרומם את חיינו הרוחניים כאומה. וכן כתב הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א עמ' שנ):

'ההוד והפאר המיוחד, שיש במצוות התלויות בארץ, כשהן מתקיימות עכשיו בארץ-ישראל על ידינו, ע"י אותו החיל החלוץ ההולך ובונה את ארץ האבות, ומכין אחרית ותקוה יותר חזקה ויותר בהירה לדור יבא, מתגלה הוא לנו מתוך עז חפצנו הפנימי, המפעם בקרב נשמתנו, להעמיד את צביון אומתנו על ארץ אבותינו במלא תארה...לזאת אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות... כן יביאו אותנו המצות התלויות בארץ לידי רוממות החיים, שע"פ צורתם השלמה הן נקבעו.

וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצוות התלויות בארץ כולן, ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה היינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים, עד שיהיו אלה המצות מתקיימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק, שאנו יכולים לקימו בתור זכר לדבר, זכר קדש, זכרון לחיים שלמים, שיבואו לנו בבוא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים'.