ההסתה – תמצית מהותה של "הפלשתינאיות"

בעוד הטרור הוא רק אמצעי בידי הפלשתינאים, ההסתה היא מהותם, שכן לאנטי-עם הפלשתינאי אין שום תוכן ומהות משותפים מלבד שלילת ישראל והציונות.

מרדכי קרפל , ט"ו בשבט תשע"ד

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

להסתה הארסית האנטי ישראלית בכלי התקשורת "הפלשתינאים" התרגלנו זה מכבר, אבל לא בטוח שכולנו מבינים את משמעותה האמתית.

השמאל הישראלי מתייחס אליה בסלחנות אופיינית הנובעת מעמדה נפשית מתנשאת הרואה בפלשתינאים ילד מפגר שמחלות הילדות שלו מחייבות הבנה והכלה. הימין, בעיקר הרשמי, ונתניהו בראשו, פונה שוב ושוב לגננת האמריקאית בפוזה של "תיראו, הוא התחיל", כאילו מדובר במריבה שגרתית בין שני ילדים בגן.

אלה ואלה אינם מבינים שההסתה הפלשתינאית איננה עוד כלי בין שאר הכלים שמפעילים הפלשתינאים במאבקם נגד מדינת ישראל – כדוגמת הטרור או המאבק באו"ם למשל – אלא תמצית מהותה של "הפלשתינאיות". אין אפשרות שהסתה זו תחדל כל עוד הפלשתינאיות המדומה הזו מתקיימת. באופן אבסורדי, קל יותר ל"פלשתינאים" לוותר על הטרור – שללא ספק הביא להם פירות מרובים – מאשר על ההסתה הזו.

מדינות לאום מדומיינות

בניגוד למה שמקובל לחשוב בין קובעי ה"פוליטקלי קורקט" – הפלשתינאים אינם עם. המתרחש בימים אלה בסוריה יכול להבהיר עובדה זו היטב. הסורים אינם עם במובן האירופי של המילה, ובמובן הזה סוריה גם איננה אומה ולא היתה מעולם מדינת לאום. את סוריה, עירק, לבנון וירדן, הקים הקולוניאליזם הבריטי-צרפתי לצרכיו הוא לאחר מלחמת העולם הראשונה. היו אלה ימים שבהם במערב שלטו הרעיונות של לאום, מדינת הלאום והגדרה עצמית של עמים, ונוח היה לו לקולוניאליזם הזה להתלבש בכסות זו.

בכדי לבסס את השליטה שלו במזה"ת, יצר הקולוניאליזם הזה "מדינות לאום" במזה"ת, על ידי שרטוט גבולות מלאכותיים על גבי המפה. בתוך אותם גבולות לא היתה שום אומה, גם לא שום עם או "יחד" לאומי אמתי, אלא אוסף של שבטים, חמולות, בני דתות וכתות שונות, אינטרסים מקומיים וכדומה. בראשי "מדינות" אלה העמיד הקולוניאליזם הזה נסיכים וראשי שבטים, שכלל לא היו ילידי המקום – מקורם היה בדרך כלל בסעודיה – כשליטי בובה שתמורת המלכתם יסכימו לשרת את הקולוניאליזם האירופי.

גם אחרי שקיבלו מדינות אלה "עצמאות מדינית" בעקבות מלחמת העולם השניה, נותרה האידיאולוגיה האירופית של מדינת הלאום התשתית הרעיונית של שליטים אלה, תשתית שאפשרה להם להמשיך לשלוט בתושבים המקומיים, ולשרת את האינטרסים האירופאים, בו זמנית.

בניגוד לתורכיה, מצרים ואירן, שם ישנם עבר ומהות מגובשים במידה מסוימת, ירדן, סוריה עירק ולבנון, הן "מדינות לאום מדומיינות". בכדי שיוכלו שליטיהן לשלוט בנתיניהם – בשום אופן לא בעמם – וליצור לפחות "יחד" מדומה, באין שום בסיס משותף באמת לכל אוכלוסיית נתיניהם, זקוקים היו שליטים אלה, קודם כל, ועל פי עצם מהותה הריקנית של מדינתם – לאויב משותף.

ככל של"יחד" ולסולידאריות הפנימית היה פחות "דבק" אמתי פנימי, פחות כיסוי ממשי, פחות עבר משותף, נזקקו שליטים אלה יותר לאויב המשותף שמחוץ ל"מדינה". רק אויב כזה יכול היה ליצור איום – מדומה כמובן – משותף, איום שהיה נחוץ להם על מנת לבסס את שלטונם. אך הצורך באויב כזה היה עמוק יותר: התרבות הערבית האסלמית היא תרבות שבין שאר מרכיביה, חלקם יפים וטובים, קיים גם אלמנט יסודי של אלימות ורצח, כפי שרואים אנו במובהק בימים אלה בעולם כולו. בכדי שאלמנט זה לא יופנה פנימה, למלחמת הכל בכל, ולמאבק בשליטים המלאכותיים הללו, היה לשליטים אלה צורך באויב חיצוני משותף, שאליו יופנה כל הרעל והארס של אלימות זו.

אגב, אפילו באירופה, בה היה לרעיון "מדינת הלאום" בסיס הרבה יותר ממשי, זו היתה הדינמיקה. דינמיקה זו היא שהובילה את אירופה לשתי מלחמות עולם, ובסופו של דבר לזניחת הרעיון הלאומי והגדרתו כרעיון שלילי ומזיק. כל שכן שדינמיקה זו אפיינה את התנהלותן של מדינות המזה"ת, בהן הרעיון הלאומי היה זר לתרבותם מלכתחילה.

כשמתפרקות היום עירק לבנון וסוריה – וירדן כנראה בדרך – מתפרק לא רק הסדר המדיני שיצר הקולוניאליזם האירופי לצרכיו, אלא גם התשתית האידיאולוגית האירופית של עם, אומה, רעיון לאומי ומדינת הלאום, אידיאולוגיה זרה שהעולם הערבי משתחרר ממנה ומקיא מתוכו. המזה"ת חוזר למבנה המדיני המקורי והאותנטי שלו – ריק מדיני, ערב רב, שאין לו מהות מדינית לאומית משל עצמו, והנתון באופן קבוע לשליטתם של כוחות חיצוניים מזדמנים.

אנטי-עם

כשמדברים על "עם פלשתינאי", זכויות לאומיות והגדרה עצמית, לוקחים למעשה אידיאולוגיה מערבית וממשיכים להשליט אותה על המוחות במזה"ת. זהו המשך ישיר לקולוניאליזם הרעיוני האירופי, אבל המשליטים אותו כמובן לא יודו בכך. לא במקרה כמובן נעשה הדבר; המושגים הללו משמשים את כל אותם כוחות שיש להם עניין בהחלשתה, או אפילו חיסולה, של מדינת ישראל – מבפנים ומבחוץ – להחדרת האג'נדה שלהם במערב. גם לתושביה הערביים של ארץ ישראל – ונתעלם כרגע מהעובדה שרובם הגיעו לכאן בעקבות השפע שהביאה הציונות ולא היו כאן לפניה – נוח כמובן להסביר לעצמם ולעולם את בעייתם במושגים ובשפה שהמערב יכול להבין.

אך מכיוון שבאמת אין שום דבר אמתי, שורשי ואותנטי בזהות הפלשתינאית, והם אינם עם ואינם אומה, בדיוק כמו שהסורים הירדנים והעירקים אינם כאלה, ובאמת אין שום תוכן ובסיס מהותי פנימי שיכול לפרנס את ה"יחד", את הסולידאריות שלהם – הצורך באויב משותף נהיה הרבה יותר מהותי.

למעשה ה"יחד" היחיד המשותף למה שנקרא הפלשתינאים הוא שלילת הציונות ומדינת ישראל. זוהי כל מהותם. לא רק שהם אינם עם – הם "אנטי עם". זהו הדבר "החיובי" היחיד שסביבו ניתן לאחדם ולגבשם.

"הנכבה" ושלילת ישראל הם אם כן הדבק היחיד שמאפשר לפלשתינאים להשלות את עצמם, ויותר מכך את העולם, שהם עם. שנאת ישראל נחוצה להם כמובן גם בכדי להפנות את האלימות והרצחנות שלהם החוצה, בכדי שלא תפורר עד תום את החברה הפלשתינאית מבפנים.

לעיניים הישראליות לא מובן מדוע הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, נהנים כל כך לטבוח זה בזה. אבל עם ישראל, שהוא באמת עם, ובו קיימת, למרות המחלוקות, סולידאריות לאומית אמתית, מביט על "עמי המזה"ת" בעיניים ישראליות, שאינן מאפשרות לו להבין שמדובר, לטוב או למוטב, במהות תרבותית-אנושית שונה.

ההסתה כהוכחה

הפלשתינאים אם כן אינם יכולים להסכים למדינה עצמאית משלהם, אלא אם כן זו תהיה מנוף להמשך חיסולה של מדינת ישראל. מדינה כזו לא תוכל להתקיים בשקט ובשלווה לצד מדינת ישראל, משום שאין שום דבר חיובי שיבסס את ה"יחד" הפלשתיני. גם אם תוקם מדינה שכזו, דגלה המרכזי ימשיך להיות הסתה כנגד ישראל, משום שכאמור, רק הסתה כזו יכולה ליצור בסיס משותף, ורק הסתה שכזו יכולה להפנות את האלימות והרצחנות הפנימית – החוצה.

ההסתה הפלשתינאית איננה אם כן עוד מרכיב במאבקם כנגד ישראל. היא עצם מהותם. הפלשתינאים הם האנטי-עם המובהק ביותר בהיסטוריה. כל מהותם היא שלילת מדינת ישראל, ואין בהם שום מהות משותפת מעבר לכך. ההסתה הפלשתינאית, אם כן – ובניגוד אפילו לטרור הפלשתינאי – איננה יכולה להיפסק. זוהי כל מהותם. את ההסתה הזו לא תוכל להפסיק גם הגננת האמריקאית וגם לא שונא וותיק אחר שלנו, אמנם בלבוש חדש – האיחוד האירופי.

כשמבינים את ההסתה הזו כראוי – ומציגים אותה כראוי – אין הוכחה טובה יותר לעובדה שאין עם פלשתינאי מאשר חוסר היכולת המהותית שלהם להפסיק את ההסתה האנטי ישראלית. מדיניות ההסברה של משרד החוץ הישראלי, לא אמורה, אם כן, להתמקד בדרישה מהעולם להפסיק הסתה זו, אלא בהסברת מהותה.

למעשה, ההסתה הזו היא עצמה ההוכחה שאין עם פלשתינאי. זו צריכה להיות כלי נשק מרכזי בידי ההסברה הישראלית, ולנו יש אינטרס כולל שהיא תמשיך להוכיח את הדבר.