די לפוליטיקלי קורקט!

על חוק הנאצים, הלווית שרון, סטטוס לפיד ועוד. טורה השבועי של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"ז בשבט תשע"ד

דעות סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

קו מבהיל אחד מחבר בין שלוש פעולות כוחניות של נבחרי ציבור בשבוע האחרון: העניין הראשון הוא הצעת החוק של ח"כ שמעון אוחיון (ישראל ביתנו). הצעת החוק שאושרה ביום רביעי בקריאה טרומית תגזור עונש מאסר או קנס כספי כבד על מי שיאמר "נאצי".

הכוונה היא למנוע את זילות השואה, אבל התוצאה כמובן הפוכה ומביכה. טיפוסים שצועקים נאצים (בדרך כלל על שוטרים או על אוהדי קבוצה יריבה) הם ודאי לא כוס התה של רובנו, אבל איך בדיוק תיראה חקירה כזאת? יקליטו אותם ואז יעמתו אותם עם הקללה החריפה? ואם הם יגידו היטלר? או גבלס? או יודו-נאצים? האם ח"כ אוחיון יוסיף אז עוד סעיפים לחוק? האם מציאות שבה אומרים "נאצי" היא לא מסוכנת הרבה פחות מזו שבה חוקרים את מי שאמר "נאצי"?

ואז הגיע יצחק אהרונוביץ'. השר לביטחון פנים הורה השבוע "לחקור גילויי שמחה על מות שרון". סליחה, אדוני השר, לחקור את מה? את רמת השמחה של האזרחים? האם הם יצטרכו להוכיח את מידת אבלם? אהרונוביץ' זעם בגלל מודעה אחת בישיבה אחת, שבה הובעה שמחה על פטירת שרון. הישיבה מיהרה להתנער מהאקט המוזר, אבל הרבה יותר מפחיד ממה שעשה הצעיר הסורר שתלה את המודעה, הוא מה שעשה השר הבכיר שפתח בחקירה: על איזה סעיף פלילי בדיוק ייחקר הצעיר? טעם רע? דעה שאינה בקונצנזוס?

זה לא הסוף. גם ליאיר לפיד יש מה להגיד. בסטטוס שטחי להחריד קרא שר האוצר לפטר (!) את הרבנים הראשיים בגלל הבעת דעתם על גיוס בנות דתיות. לפיד אולי לא עסק בסוגיה עד היום, ולכן כנראה אינו יודע שזו עמדת הרבנות הראשית המסורתית, מאז שנות ה-50. ייתכן שכעת ידרוש לפטר גם את הרב הרצוג ז"ל. אבל הנקודה אינה ידע, אלא יכולת הכלה. מי שלא יכול להכיל דעה אחרת פשוט יפטר את מי שהביע אותה (איך, אגב? מה הקשר בין שר האוצר לבין פיטורי רבנים שנבחרו כחוק? גם הרבנים הראשיים יכולים לקרוא בתגובה לפיטוריו, באותה מידה של היגיון).

לפילוסוף הצרפתי וולטר מיוחסת האמירה הידועה "איני מסכים לשום דבר שאתה אומר, אך אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לומר את הדברים". מה לעשות, לא תמיד נעים לשמוע מה אחרים חושבים, אבל זהו כלל יסודי ובסיסי בדמוקרטיה, שאפשר ואף חובה לתת לאותם אחרים לדבר.

אוחיון, אהרונוביץ' ולפיד המציאו השבוע אמת מידה פילוסופית חדשה: "איני מסכים לשום דבר שאתה אומר, אז פשוט לא אתן לך לומר אותה".

2.

יום שני, תשע וחצי בבוקר, כנסת ישראל. בלי חקיקה כוחנית אבל תחת כללי משטרת הפוליטיקלי קורקט, נדמה שכל הסופדים בהלוויית אריאל שרון קיבלו הנחיה סמויה: רק לא להסתבך, רק לא להגיד משהו משמעותי. מפרס ועד זמביש, כולם דיברו כמעט רק על "המנהיג", "החבר", "הסבא".

בארון שבמרכז הרחבה שכב ראש הממשלה הישראלי המוספד ביותר. כבר לפני שמונה שנים יצאו מוספי זיכרון על אריאל שרון והמדינה עברה לגל פתוח. כך גם בימים שלפני פטירתו, וגם בימים שאחרי, עד תום מסע הלוויה. מיליוני מילים נאמרו עליו. הסתכלתי על ועל צחי הנגבי מחליפים מקומות בין עמדות השידור השונות ותהיתי אם יש להם עוד סיפורים שלא סופרו. ובכל זאת, מעטים העזו לומר משהו שחרג מהקונצנזוס, למרות שמדובר באישיות שרוב ימיה פעלה מחוץ לקונצנזוס כלשהו.

הפער בין התקשורת המסורתית לבין הרשתות החברתיות הלך וגדל השבוע: בטקסים הממלכתיים היו משמר כבוד ונאומים נמלצים וקדיש. ובפייסבוק? יאללה בלגן. אם הסופדים לא דיברו על מלחמת לבנון ועל ההתנתקות ועל חקירות השחיתות, הגולשים דיברו רק על זה.

למחרת הגיע השיא. נגיד שבהלוויה באמת אמורים לדבר בשבחו של המנוח, אבל מכאן ועד מערך חינוכי שכולו דברי שבח והלל הדרך ארוכה. משרד החינוך הפיץ ביום שלישי בקרב מורים ומנהלים חומרי לימוד הנוגעים לאריאל שרון. "מנהיג ללא חת", "מנהיגות נועזת", "מצביא משכמו ומעלה", אלה רק חלק מהציטוטים. הם כמובן לגיטימיים, אבל אין לצידם שום טקסט אחר, ביקורתי יותר, מורכב יותר. התלמידים מתבקשים, בשיא הרצינות, להשוות בין שרון לבין משה רבנו, כיוון ששניהם היו רועי צאן.

במטלה אחרת, צריכים התלמידים לכתוב על ההבדלים בין ההספד של שמעון פרס על שרון לבין ההספד של דוד המלך על שאול ויהונתן. והנה עוד דוגמה לשאלה: "האם, לדעתכם, יש קשר בין היותו של שרון איש משפחה למופת לבין היותו מנהיג גדול?". נכון לשעת כתיבת השורות, חומרי הלימוד הסכריניים האלה עדיין נמצאים באתר משרד החינוך, ואולי באמת יש בהם ערך חינוכי רב: הם מעידים מה קורה כשהכול נראה לנו טעון מדיי, ואנו מעדיפים פשוט לא לגעת בו.

יש במערכת החינוך בישראל תלמידים שקרוביהם נהרגו במלחמת לבנון, ומשפחותיהם סבורות שמדובר בפשע מוסרי של שרון. יש במערכת החינוך בישראל תלמידים שנעקרו מגוש קטיף ומשפחותיהם סבורות שמדובר בפשע מוסרי של שרון. אבל למה לדבר על זה. עדיף להשוות את חציית התעלה לקריעת ים סוף, או את 40 השנים במדבר ל-40 הקילומטרים לתוך לבנון.

3.

אז עם כל הכבוד לאריאל שרון, מה באמת קורה עם משה רבנו השבוע? בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מתואר מעמד הר סיני. משה מוביל את העם אל מרגלות ההר, לקראת מתן תורה. עשרת הדברות נשמעים לראשונה השבוע. הרב שלמה וולבה, אחד מגדולי המחנכים בדורות האחרונים, כתב כי המעמד הזה נוגע בקשר בין הפרטי לכללי, בין היחיד לציבור. הוא יוצא נגד התפיסה כי היה במדבר מעמד של אקסטזה נלהבת: "האם הייתה שם התפעלות המונית, עד שגם מי שלא הסכים בליבו, ביטל את דעתו לקול ההמון וצעק עימם ביחד? לא. כל אחד גמר בליבו בדעה ברורה שהוא רוצה לקבל את התורה. כולם כאחד, אבל בכל זאת, כל אחד ואחד באופן מיוחד.

אנחנו מתקשים להאמין שייתכן מעמד אדיר כזה בעמנו, מרוב פילוגים ומחלוקות, אך זאת היא צורתו האמיתית של עם ישראל. מצד אחד אחדות כוללת, ומצד שני הסכמה ברורה של כל אחד ואחד. אילו היה חסר אפילו אחד מהם, לא הייתה התורה יכולה להינתן".

הוא ממשיך וכותב כי הניסים במעמד הר סיני לא היו רק ירידת התורה מן השמיים, אלא דווקא היכולת ליצור גם הסכמה מוחלטת, אבל גם לגלות את האינדיבידואליות של כל אחד: "האחדות בינינו חשובה, אבל האם משמעות הדבר שנמחקה כל פרטיות מליבם של הרבבות, וכולם שמעו וקיבלו באופן שווה? לא. אחרי שנאמרו עשרת הדברות, בוודאי המשיכו האנשים לדבר וחזרו ביניהם על מה ששמעו. ואז התגלה שכל אחד שמע את אותם הדברים, אבל כל אחד שמע פירוש אחר, המתאים לשורש נשמתו. הפרטיות של כל אחד לא התבטלה שם אלא אדרבא, דווקא במעמד זה קיבל כל אחד את זהותו העצמית".