חטא על פשע

בעוד שלושה חודשים תציין הממלכה הבריטית 25 שנים לאחת הטרגדיות הגדולות שידע עולם הכדורגל. לפני כמחצית היובל, באצטדיון הילסבורו שבשפילד, נמחצו למוות 96 מאוהדי ליברפול ו‑766 נפצעו עקב לחץ חריג בכניסות ליציעי האצטדיון. אסון הילסבורו נותר פצע מדמם בקרב אוהדי הקבוצה ושאר תושבי ליברפול, לא רק בשל תוצאותיו המחרידות, אלא גם בגלל הפניית האצבע המאשימה כלפי האוהדים עצמם.

המשטרה טענה אז כי האוהדים הם שגרמו לאסון ואף הפריעו לה בפעולות החילוץ. בעקבותיה השמיצו את האוהדים גם כלי התקשורת בבריטניה. הגדיל לעשות הצהובון הבריטי הסאן, שפרסם סיפורי זוועה מצמררים על התנהגות האוהדים בזמן אמת. מאוחר יותר התברר שכל הסיפורים היו מצוצים מן האצבע, ושהמשטרה היא האשמה העיקרית בטרגדיה. ראש הממשלה קמרון התנצל בפני משפחות ההרוגים, והסאן גם הוא פרסם התנצלויות, אך תחושות הזעם וההשפלה נותרו מנת חלקם של אוהדי הקבוצה עד עצם היום הזה.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון הייתה כישלון ביטחוני ומוסרי כמעט מכל בחינה. החרבת היישובים, הפקרת השטח, הפקרת המשפחות, הצפצוף על הדמוקרטיה והדריכה של מפלגת השלטון על כל תפיסת עולמה מן העבר – כל אלה ייזכרו לדיראון עולם, בין אם אנחנו מוכנים לכבד את זכרו של המנהיג ובין אם לא.

אבל החטא הבזוי מכולם, לטעמי, לא היה עצם הפינוי אלא התהליך שנועד לאפשר אותו, מסע מרושע של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה כלפי מתנגדיו. לתהליך היו שותפים ראש הממשלה, חבריו ויועציו, מנהלת סל"ע שהקים, תומכיו בפוליטיקה ותומכי הגירוש בתקשורת, וקורבנותיו היו מתנגדי הגירוש והמפונים עצמם, שאליהם הופנתה האצבע המאשימה לכל אורך הדרך. הם אלה שהואשמו בהסתה לרצח, בהפגנות לא חוקיות, באי שיתוף פעולה, באי דאגה לעצמם ולילדיהם, ובכך שהם עדיין קיימים שם במרחב ולא פינו עצמם מרצון. מחאות לגיטימיות הפכו לעבריינות, וילדות בנות 14 נעצרו עד תום ההליכים. זה היה מפגן אורקולי מרהיב של רוע ואטימות שאפילו מעשה הגירוש עצמו לא הצליח להתחרות בו.

אם התהליך ההוא נראה למישהו כמו החלק השולי בסיפור, זה רק בגלל שהתרגלנו לדה-הומניזציה של המתנחלים גם ביתר ימות השנה. הנה דוגמה קטנה, פצפונת ממש, מהשבוע שעבר. בתוכניתו הגל"צית המשותפת עם יועז הנדל, נשא המגיש ספי עובדיה דברים נגד אופן ביצוע ההתנתקות. אך יחד עם זאת אמר גם את המשפט הבא: "אתה יכול להתנגד להתיישבות כזו, ולחשוב שעשרת אלפים או שמונת אלפים מתיישבים יהודים לא יכולים להיות תקועים כעצם בגרון במקום הכי צפוף בעולם".

נעזוב לרגע את עניין הצפיפות – באמת אפשר לחשוב שנווה דקלים הוקמה במרכז העיר עזה. אבל האם רק לי הפריע השימוש בביטוי "עצם בגרון"? מדוע בכלל המתנחלים צריכים להיות עצם בגרון, כשהם יכולים פשוט לגור שם? האם יש מיעוט במדינת תל אביב הצפופה – ערבי, סודני או וואטאבר – שספי עובדיה היה קורא לו בטבעיות כזו "עצם בגרון"? זהו חלק מהשפה שמעצבת את התודעה, השפה המכוערת שעוצבה על ידי תומכי הגירוש כבר בשנים ההן. זוהי דוגמה קטנה וכמעט שולית, אבל מסמלת חטא נורא ורב שנים כלפי המתיישבים כולם.

מוכרחים לא להיות שמח

זה המקום להבהיר: אין בי שמץ שמחה על פטירתו של אריאל שרון. אתם יכולים להודיע לשר לביטחון פנים, יצחק דמוקרטיה אהרונוביץ', שהוא יכול לחסוך את משלוח השוטרים לביתי. אני לא נוהג לשמוח על מות יריבים פוליטיים משום סוג. ובכלל, אין שום היגיון בלשמוח על לכתו של שרון, אם בממשלה הנוכחית עדיין מסתובבים טיפוסים כמו השר אהרונוביץ'.

גם השאלה כיצד נזכור את האיש נראית לי די צדדית. חשוב יותר לזכור את המעשים עצמם וללמוד מהם. משום שהרוע והאטימות עדיין כאן, ועלולים בהחלט לשחזר את התקופה ההיא בעתיד הקרוב. חלקים נרחבים מממשלת ישראל, כולל העומד בראשה, עדיין ממשיכים להתייחס למתיישבים כאל גוף זר, לבודד אותם, להכניס אותם למגננה מפני הקפאות והשמצות והורדות מחסומים ושחרור מחבלים ואיומי גירוש, ולעיתים אף להאשים אותם במצבם ובתחלואי המדינה כולה. לא רחוק היום שבו גם בנימין נתניהו יתחיל לדבר על כיבוש ומשיחיות, בדיוק כפי שעשה קודמו בראשות הליכוד, ואז נדע לבטח שהגירוש הבא מתקרב.

בקטנות

א. איש ימין שיבקש לזכור את אריאל שרון לטובה, יחזור מן הסתם לימיו כקצין בצה"ל וכבונה היישובים ביש"ע. אבל לזכותו של המנוח ייזקף גם דבר אחד גדול משנותיו המאוחרות. ולא, אני לא מתכוון לכך שהוא הידוען הראשון השנה שנפטר לי יומיים לפני סגירת המדור ולא שעה אחרי. אני מתכוון לחומת מגן, המבצע שניצח את הטרור כנגד כל נבואות הזעם משמאל, ושממשיך להשפיע לטובה על חיינו עד עצם היום הזה.

ב. היחצן רני רהב איים על כתבת 'דה מרקר' שרון שפורר, שישלח לה "טיל רעל בטלוויזיה". מה שהכי מעצבן הוא, שעל שרון שפורר את גוש קטיף הוא אף פעם לא אמר שום דבר.

ג. "האיש הזה היה רב פעלים ועשייה לכל אורך שמונים וחמש שנותיו" (המגישה ליאת רגב משכתבת לפחות שמונה שנים, מוצאי שבת ברשת ב').