טרמפ ספיישל. סיפור

סוף סוף האוטובוס הגיע. רובי ראה בבירור את מספרו: 350. הוא נופף לו בידו כדי שישים אליו לב, אבל הנהג התעלם והמשיך הלאה

עודד מזרחי , כ' בשבט תשע"ד

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי

ערב אחד ביקר רובי אצל חברו צביקה בגבעת וושינגטון. לפתע ראה כי השעה מאוחרת וכי עליו לתפוס אוטובוס לפתח תקווה, בה התגורר. צביקה הסיע אותו מיד לצומת הקרוב.

רובי המתין בתחנה לאוטובוס הנוסע לתל אביב, שאמור היה להגיע באחת עשרה ורבע, בדיוק שעת הגעתו למקום. הוא לא ידע אם האוטובוס עבר ולא היה את מי לשאול, ולכן הרים את ידו לטרמפ.

יהודי עם זקן לבן, חבוש בכיפה גדולה, עצר ואמר לו: "אני מגיע לאשדוד".

"לצומת אשדוד?", שאל רובי.

"לא יודע, יש איזה צומת...", מלמל הלה.

רובי לא ידע אם יהיה חכם מצדו להיכנס פנימה, אבל אמר לעצמו: יאללה, העיקר להתקדם.

בנסיעה התברר שטעה. היה זה מחלף מהיר שפונה ימינה לתל אביב, והוא המשיך ישר לאשדוד. וכך מצא את עצמו בפאתי אשדוד.

הוא הבין כי הסתבך בתוך עיר מרוחקת באמצע הלילה, אבל חשב לעצמו: אני נמצא בבית של הקדוש ברוך הוא! הוא מבין ללבי. אמנם אין לי סבלנות, איכשהו תמיד אני מסבך את עצמי, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא כאן איתי.

הוא פגש בחור שאמר לו שיש בצומת ניר גלים תחנת אוטובוס לבני ברק הפועלת עד שתיים בלילה. זה נשמע כבר טוב יותר. בני ברק קרובה יותר לפתח תקווה.

יהודי טוב לקח אותו עד לצומת ניר גלים, אבל בדיוק כשירד נראה האוטובוס המיוחל חולף בשעטה על פניו. לא היה אפילו טעם לסמן לו שיעצור.

מיד לאחר מכן צביקה חברו התקשר. הוא סיפר כי טרח לבדוק באינטרנט, ואמר שיש אוטובוס נוסף בעוד רבע שעה.

רובי ביקש מחברו שילך לישון, והוסיף "כבר הטרחתי אותך מספיק".

הוא חיכה דקות ארוכות. בינתיים למד בספר שצביקה נתן לו, אבל לא היה יכול להתעלם מהלחץ שגבר בקרבו ככל שהאוטובוס בושש לבוא.

שוב חשב על אבא שבשמיים.

נכון, אולי הסתבכתי ואשאר כאן עד הבוקר, אמר לעצמו, אבל הקדוש ברוך הוא רוצה שארגיש כמה שיותר בבית. הוא מקבל אותי כפי שאני, גם כשאני מסבך את עצמי בחוסר אחריות.

סוף סוף האוטובוס הגיע. רובי ראה בבירור את מספרו: 350.

הוא נופף לו עם ידו כדי שישים אליו לב, אבל הנהג התעלם והמשיך הלאה. אולי חלם ולא הבחין בי? ואולי התחנה כבר לא פעילה?

רובי נותר עם המחשבה על אבא שבשמיים. הוא כאן, הוא מכיל אותי עם הלחץ שהולך וגובר אצלי...

הוא הרים את ידו.

בערך אז, כשהרגיש חסר אונים לחלוטין, עצר לידו רכב.

שני גברים מבודחים ממוצא תימני היו בפנים.

"אני צריך למרכז", אמר רובי לנהג שהיה צעיר יותר.

"או-קיי, תעלה".

הוא לא הבין לאן הם נוסעים. לתל אביב? לבני ברק? הנהג הביט בו ולא ענה.

לרגע סבר שמדובר באנשים קצת משונים, אפילו חשש לחייו, אבל עד מהרה התרשם שמדובר באנשים ידידותיים. הם שוחחו ביניהם, והתברר שמדובר באב ובנו המתגוררים ביבנה. הבן סיפר לאביו שיש לו בעיה עם מיכל הדלק. הבוס שלו נתן לו את הרכב לסוף השבוע כדי שיוכל לנסוע וליהנות, אבל הוא לא נוסע בשבת, כך שנותר עם מיכל דלק מלא, ולא נעים לו להחזיר כך את הרכב. לכן החליט לנסוע נסיעה לילית עם אביו, כדי לבזבז את הדלק...

הם התבדחו על כך. הנהג שאל את רובי: "איפה אתה גר?"

רובי אמר לו את המיקום המדויק בפתח תקווה.

"זה יהיה בזבוז מצוין!", צחק הנהג והחל לנסוע לכיוון פתח תקווה, עד שהגיע לפתח בניינו. לאחר מכן נפרדו מרובי וחזרו ליבנה.

רובי חש שהקדוש ברוך הוא כאילו אומר לו: "תדע לך שאני אוהב אותך כמו שאתה. תרגיש בעולם תמיד בבית. העולם הוא הבית שלי, למרות שאינך תופס את זה. אני רוצה שתעמוד בכל האתגרים שאני נותן לך, אבל גם שתרגיש תמיד בבית שלי".

הוא החל לעלות במדרגות ביתו ושפתיו מלמלו את הפסוק השגור ביותר בתפילות: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה..."