בין "לכו לפלשתינה" לבין "צאו" ממנה

מאיר גרוס , כ"ג בשבט תשע"ד

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

דברי ימים ישראל רצופים בלך לך. ראשיתם באברהם שנצטווה ללכת אל "הארץ אשר אראך". ואזי בורא עולם נייד אותו לארץ ישראל.

גם המשך חיי האומה אופיין בנדודים. אז ציוו אומות העולם על גירושם, לאורך הדורות. ולמרבית הפלא, גם גויי הארצות הצביעו על הכיוון של אברהם. לכו לארצכם. כנען, פלשתינה, ישראל, ארץ היהודים. אומנם, אצלם לא היה זה מתוך אהבה. אך הכיוון היה אותו כיוון.

בדורנו, נתחדש דבר. אומות העולם- ובראשם האירופים, שדווקא נושאים תיקים עבים של אשמת רצח יהודים- שינו את הכיוון. עתה הדרישה היא הפוכה. צאו מפלשתינה. ללא יעד מוגדר, כמובן. רק צאו משם. והשאלה הפשוטה היא למה? מה קרה? מה נשתנה מהטון המלווה את הגירושים מהולנד, אנגליה, ספרד ועוד? היהודים- אותם היהודים. הים אותו ים. הגויים, אותם גויים.

דומה, שהתשובה גם היא פשוטה. שום דבר לא השתנה. היהודים גורשו מערים וממדינות בהן הצלחתם המדהימה בכל ששלחו בו ידיהם, הייתה לצנינים בעיני השכנים המקנאים. וזה מה שקרה בארץ ישראל. הארץ שהייתה שוממה וכמעט ריקה – וראוי לעיין בספרי הנוסעים (שאינם יהודים!) שביקרו בארץ הזאת.

כדוגמת מארק טווין ב"מסע תענוגות בארץ ישראל"- הפכה לארץ מצליחה ומובילה בעולם. החקלאות והתעשייה, המדע וההייטק, הצבא המתוחכם, הרפואה והפיתוחים הטכנולוגיים, הפכו את הארץ הקטנה והנידחת למושא של קנאה. והמקנאים נושאים עיניים לרשת את גן העדן עלי אדמות. הדינמיות והיצירתיות קשים לכל אלו שחשבו שהיהודים נכנסו לגטו קטן בארץ גזירה. שמורת טבע שתדיח אותם מהרישום המרכזי במפה העולמית.

כדאי לקרוא את דברי ההספד שנשא משה דיין לרועי רוטברג, איש נחל עוז, שנרצח במארב מחבלים מעזה, בשנת תשט"ז: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.... איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? ".


הבלוף של המדינה הדו- לאומית

יהודים שעלו ארצה, לאורך השנים, מצאו אוכלוסייה ערבית גדולה מהם בהרבה. אכן, בדואים ופלחים מעטים ומפוזרים, אך רבים מאשר היהודים. כך מצא הרמב"ן (1267) שני אחים צבעים בירושלים. ברחבי הארץ- שהייתה אז שוממה ומושפלת- היו מעט מאד יהודים בין הרבה ערבים. (ולא מיותר לציין שהערבים הגיעו לארץ רק ב-632, עם צבא המוסלמים שהגיח מהמדבר הערבי. ) איש לא חשש להיות חלק ממדינה דו לאומית. אלא שהחריצות והנחישות של היהודים, משולבים בכמיהה לארצם ונשענים על ההיסטוריה ועל העולם היהודי כולו, הביאו למהפך אדיר ביחס המספרי ולרוב יהודי מאסיבי.

אז מנין בא הפחד הגדול ממדינה דו לאומית? איך זה שהגידול המדהים באוכלוסייה של היהודים דווקא הוא מביא מורך לשמאל הישראלי. ואולי הוא פוחד מהפיכתו של השמאל, ובמיוחד זה החילוני, למיעוט זניח למול הרוב הגדול הצפוי של הימין ושל הדתיים. ובמיוחד הוא אחוז חרדה מפני הציבור החרדי הגדל במכפלות מרשימות.

אפרטהייד ??

בעיית האפליה נפתרה (וגם נפטרה) במדינות ערב. לפחות האפרטהייד כלפי יהודים. פשוט הם כבר לא שם. כקרבנות לפרעות, רצח וגירושים חוסלו הקהילות הפורחות בלבנון, איראן, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים וגם במעגל הרחוק יותר- לוב, תוניסיה, מרוקו ,אלג'יריה. לאחרונה חוסלה גם גולת תימן. אין במדינות ערביות, ואף במוסלמיות, יהודים. אולי פה ושם מעטים. ובכל מקרה הם מושפלים ונפגעים.

בישראל יש ערים וישובים ערביים גדולים. לא רק שלאזרחי ישראל- מוסלמים, נוצרים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים- יש שוויון זכויות מלא. גם המסתננים זוכים פה לסיוע רב. על אף היותם פורצי גדר בלתי חוקיים. אפילו ערביי יהודה ושומרון אינם מופלים לרעה. ותנאי חייהם טובים בהרבה במדינת היהודים מאחיהם בעזה, בסוריה ובלבנון. במדינות ערב יש אפרטהייד מובנה על פי השבט בו נלד האזרח, ועל פי דתו. השלטון העלאווי בסוריה רוצח את הרוב הסוני. השיעים מחסלים את מי שחושב אחרת. בלוב 22 שבטים לוחמים זה בזה. דרום סודן שהשתחררה מעולו של הצפון, הצליחה לפתוח מלחמת אזרחים בתוכה.

גזענות

אין גבול לציניות העולמית, וגם זו בישראל. די להתבונן בשואה ובשותפים לרצח יהודים, השפלתם, שוד רכושם ברחבי העולם. אין כמעט עם ומדינה שידיהם נקיות ממעשים נוראים שעשו ליצורי אנוש, רק בגלל זהותם היהודית. גרמניה, והוותיקן, בריטניה וארצות הברית, שוודיה המתחסדת שהציעה לאחרונה לאזרחיה היהודים לנטוש אותה, וצרפת המתחפשת. אוסטרליה וקנדה, סרבו לקלוט פליטים יהודים ערב השואה. תורכיה ידעה לגרש ספינות כאלה ללב ים. שם היו חסרות אונים. אז מי יכול להטיף לישראל על גזענות? האומנם מדינה שבה מגוון כזה מכל העולם יכולה בכלל להיות גזענית?

עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

לא ספרו אותנו בארצות הגלות. גם כשהיינו מפוזרים בין מיליוני גויים. אם באפריקה, אירופה או אסיה. אך ראו בנו אויבים ובלתי רצויים. גם היום אנו, בפועל, עם לבדד ישכון. מול עשרות מדינות מוסלמיות, ואחרות נוצריות, יש רק מדינה יהודית אחת. ובשטח קטנטן. אבל, אנו יודעים לזכור. בטרבלינקה חרותה על אבן שבועתנו לעצמנו. – לעולם לא עוד. במאידאנק, על הר האפר, כתובה הסיסמה שמלווה אותנו מני קדם, שנלחשה על ידי אבותינו באלפי אתרי פוגרומים: "מותנו הוא אזהרה לכם".

אוי לנו אם נלך שולל אחרי פיתויים זמניים ואחרי מציאות משתנה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. בתנאי שתהיה אמתית ונכונה.