טוב לראות שהמתקפה מבחוץ ומבפנים על שר הביטחון משה יעלון לא הרתיעה אותו, והוא ממשיך להשמיע ברבים את הטענה שתוכנית הביטחון האמריקנית היא בלוף אחד גדול. אני סבור שבוגי דווקא עשה הנחה לאמריקנים כאשר כינה את תוכניתם משיחית והזויה. אדם הזוי ומשיחי אמנם אינו מחובר למציאות, אבל לפחות נהנה מחזקת תום לב. אפשרות פחות סימפטית היא שהאמריקנים הציעו תוכנית שהם עצמם מכירים במגרעותיה, בניסיון לעשות רושם כאילו הם דואגים לביטחון ישראל.

לא בכדי השתמש יעלון בביטוי האמריקני Boots on the ground - נעליים צבאיות על הקרקע. בפלישתה לעירק ניסתה ארה"ב לחסוך בהפעלת כוח אדם ולנצח באמצעות כוח אש וטכנולוגיה. השיטה אמנם הביאה את האמריקנים לבגדד, אבל לא הספיקה כדי לטהר את השטח. האויב פשוט ניתק מגע, וכעבור זמן הסתנן לתוך השטחים שנותרו ללא פיקוח, ומשם הטיל את חתתו על האוכלוסייה והסב לאמריקנים אבדות קשות. ב‑2007 האמריקנים החליטו לשגר תגבורת ומצב הביטחון התייצב - עד שאובמה פעל לנסיגה מואצת והאלימות שוב עלתה ליגה. הלקחים נוצלו גם על ידי המתנגדים להתערבות צבאית אמריקנית במקומות אחרים, אשר טענו שאין התערבות לייט, אלא כל מאמץ דורש השקעת עתק בנעליים צבאיות, כלומר בכוחות קרקע.

בנוסף לכך קיבלנו השבוע ב'ניו יורקר' כתבת פרופיל על אובמה, בה הודה נשיא ארה"ב כי רוב הסיכויים שכל יוזמות הממשל במזרח התיכון נועדו לכישלון. ישראל נדרשת אם כן לקבל החלטות קשות עבור תהליך שאפילו אובמה אינו מאמין בו.  

מפלגות השמאל מחפשות זהות

כבר הודגש כאן לפני שבועיים שמדיניות הוויתורים של נתניהו יוצרת עובדות מדיניות, גם אם ראש הממשלה פועל מתוך הנחה שניתן לסמוך על הצד הפלשתיני שיטרפד את ההסכם. אבל הוויתורים במשא ומתן גם גורמים נזק מבחינת המערכת הפוליטית הפנימית, היות שהם יוצרים לחץ על האופוזיציה וגם על השותפות בקואליציה ליצור אבחנה בינן לבין הליכוד במישור המדיני. וכך מתקיימת כעת תחרות בין המפלגות מי יכול להצטיין בוויתורים יותר מפליגים ונוסחאות סרק.

כאשר הליכוד עדיין דבק באחיזתנו בכל ארץ ישראל, האופוזיציה או השותף הקואליציוני משמאל היו יכולים להציג כאלטרנטיבה את תוכנית אלון או דרך שלישית. אולם כאשר הליכוד מתייצב מראש על עמדות ותרניות, הדבר מאלץ את השותפות לתור אחרי שטח מחיה פוליטי, גם כאשר שטח כזה לא קיים במציאות.

קיבלנו המחשה לדינמיקה הזאת לאחר שמחמוד עבאס נתן את ברכתו לשובם של השאהידים לירושלים בירת פלשתין, עמד על זכות השיבה וסירב להכיר בישראל כמדינה יהודית. לאור זאת התבקשה תגובה ישראלית רצינית אחת: GAME OVER. המשחק הסתיים. הפערים בין ישראל לפלשתינים אינם ניתנים לגישור, ולאותן מפלגות אשר התמקדו בנושא המדיני אין ברירה אלא לשנות מסלול ולחפש את הזהות הנפרדת שלהן בתחום הכלכלי או האזרחי. כך למעשה התנהלו מפלגות העבודה ויש עתיד במערכת הבחירות האחרונה. בפועל, בוז'י הרצוג שהחליף את שלי יחימוביץ' מבכה את המבוי הסתום שנתניהו הוביל אותנו לתוכו. גם יאיר לפיד חייב להפגין אי נוחות מהיעדר התקדמות בתהליך המדיני, כי הרי כתב העת 'פוריין פוליסי' הגדיר אותו כאחד ממאה ההוגים המשפיעים בזירה הבינלאומית. גם כאשר הציבור הישראלי ברובו המכריע פסימי למדי לגבי האפשרות שנגיע לשלום - המערכת הפוליטית בשלה, והיא ממשיכה לרקוד סביב הסוגיה המדינית. מעצבי דעת קהל בתקשורת קובעים שרק מי שמעלה על ראש שמחתו את התהליך המדיני ואת ויתוריו ראוי לייצג את המחנה הנאור.

אבל מה עושים כאשר אין פרטנר ערבי? פשוט מאוד, עושים שלום עם כל העולם. אודה שכאשר שמעתי לראשונה את הביטוי המוזר הזה מציפי לבני לא חשבתי שהוא ראוי להתייחסות רצינית. אבל כאשר פרשנים נוספים מאמצים את הנוסחה הזאת - אין ברירה אלא להגיב.

יש להיזהר מניסוחים מרשימים לכאורה, שברגע שבודקים אותם לפרטיהם הם מתנפצים לך בידיים. כאשר חיפשו במחנה השלום פתרון יצירתי למעמד הר הבית, צץ הרעיון הגואל שהריבונות היא "של אללה". בכך חשבו לרצות את היהדות והאסלאם גם יחד. אלא שבמדינות שמסביבנו אנו רואים כיצד מתורגמת נוסחה כזאת של ריבונות: השיעים טובחים בסונים ואלו מחזירים להם מנה אחת אפיים, והכול כמובן בשם ריבונותו של אללה.

כאשר עושים שלום עם העולם, מותר לשאול מי הוא בדיוק העולם. האם מדובר בארגון האומות המאוחדות עם הרוב האנטי-ישראלי המובנה בתוכו? האם בונים על התייצבות חד משמעית של האיחוד האירופי לימינה של ישראל במקרה שתיאלץ לפעול צבאית לאחר "הסכם השלום עם העולם"? סליחה, אבל טענות כאלה כבר שמענו מתומכי ההתנתקות. במבחן המציאות, לא זכינו להבנה שהובטחה לנו ממדינות העולם.

התייחסות מדינות המערב לסוריה תוכיח, לא רק כדוגמה קלאסית לצביעותו של אותו עולם שציפי לבני מחזרת אחריו, אלא גם כהוכחה שאינטרסים משפיעים יותר משיקולי צדק או תדמית. בשאר אסד לא נהנה מתדמית טובה, לאחר שטבח בעמו במלחמת האזרחים הסורית. עד לאחרונה המערב היה מאוחד בדעתו שאסד לא יוכל להמשיך ולכהן כנשיא סוריה. אבל בתקופה האחרונה מגיעים לדמשק נציגי שירותי המודיעין המערביים כדי לשאת ולתת עם עמיתיהם ממשטרו של אסד. מדובר באותם שירותי מודיעין סוריים שמעשי ידיהם הזוועתיים פורסמו בהבלטה השבוע, אבל במערב זקוקים להם. אנשי הג'יהאד הלוחמים במשטר בדמשק הקימו לגיון זרים שאליו נוהרים מוסלמים רדיקלים מכל אירופה ואפילו מאוסטרליה כדי להילחם מלחמת קודש נגד אסד. במערב חוששים ממה שעלול לקרות כאשר הג'יהאדניקים יחזרו הביתה למערב בתום תקופת השליחות, לאחר שספגו אידיאולוגיה ותורת לחימה וחבלה. בהתאם לכך גוברים הקולות הטוענים שאולי אסד מפלצת, אבל הוא המפלצת שלמדנו להכיר, ועדיף שיישאר. כמובן שככל שהעולם מפנה את הגב למורדים בסוריה הדבר רק מחזק את טענת האסלאמיסטים הקיצוניים שהמערב היה ויישאר בוגדני, ולכן רק האסלאם הוא הפתרון.

המסקנה ברורה: מי שמוכר את בכורתו תמורת שלום עם העולם לא יזכה אפילו בנזיד עדשים.