חבלי משיח

השאלה היא, וסליחה שאני הורס את הכיף, מדוע יעלון לועג כך דווקא לג'ון קרי? האם אובססיית השלום המשיחית אינה מנת חלקו של כמעט כל ממשל אמריקני בכל זמן נתון, נשיאים ומזכירי מדינה כאחד?

אבי סגל , כ"ה בשבט תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

"קרי נחוש ופועל מתוך אובססיה לא מובנת ותחושה משיחית", טען שר הביטחון יעלון בשיחות סגורות, וספג על כך ביקורת. מאוחר יותר התנצל על דבריו נגד מזכיר המדינה האמריקני, וגם על כך היו רבים שביקרו אותו. אבל מצד האמת, בין אם יעלון התכוון שהדברים יודלפו ובין אם לא, הן המתקפה והן ההתנצלות לא יכולות להזיק, רק להועיל. בקטנה. לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שמרגע זה הסיפור הוא קרי, שמעתה יבחן העולם את מעשיו לאור דבריו של יעלון ואולי, רק אולי, הדבר יגרום לו להירגע קצת. וההתנצלות? מעשה דיפלומטי קר ומחושב, שכל העולם ואשתו מבינים שאין לו משמעות, כמו ילד שמכה ילד אחר ומיד מבקש סליחה מבלי להתכוון לכך באמת.

השאלה היא, וסליחה שאני הורס את הכיף, מדוע יעלון לועג כך דווקא לג'ון קרי? האם אובססיית השלום המשיחית אינה מנת חלקו של כמעט כל ממשל אמריקני בכל זמן נתון, נשיאים ומזכירי מדינה כאחד? מה, קיסינג'ר לא היה אובססיבי? קרטר לא היה משיחי? ומה עם רייגן, בוש האב, וורן כריסטופר, קונדוליסה רייס, בייקר, אולברייט, קלינטון וקלינטון?

אובמה וקרי הם אולי לא הידידים הקרובים ביותר שיש לנו בארה"ב, אבל אל לנו לתלות את הבעיה בהם. הממשל האמריקני תמיד לחץ ותמיד ילחץ עלינו, לא משנה מי האנשים המכהנים בו. בניגוד לדבריו של יעלון באותו פורום סגור, לא זכייה של קרי בפרס נובל היא שתציל אותנו, אלא זכייה של ממשלת ישראל בחוט שדרה ביטחוני ומוסרי שיאפשר לה להתמודד מול האמריקנים. הפסקת הוויתורים האובססיביים והמחוות המשיחיות לאבו-מאזן תהיה צעד ראשון בכיוון הנכון.

מדען לא מדויק

אחד שכבר זכה בפרס נובל, פרופ' דן שכטמן, הודיע לאחרונה על כוונתו להתמודד על תפקיד נשיא המדינה הבא. לא צריך להיות נביא גדול כדי להבין עד כמה ההתמודדות הזאת חסרת סיכוי, שלא לומר מכמירת לב. ישנן לפחות שלוש סיבות לכך ששכטמן לא ייבחר לנשיאות: א. הרעיון של נשיא שזכה בפרס נובל מוצה לחלוטין בקדנציה הנוכחית. ב. מאז שנות ה‑70, תפקידו העיקרי של מוסד הנשיאות הוא לשמש אלטרנטיבה תעסוקתית לפוליטיקאים מדשדשים. ג. שכטמן לא מתאים לתפקיד הנשיא, שכן מדובר – ככל הידוע - באדם משכמו ומעלה.

יתר על כן, כלל לא ברור אם שכטמן עצמו מבין לאן הוא נכנס. הנה הדברים שהאיש בחר לומר ל'ישראל היום' בעקבות ההכרזה על המועמדות: "אני רוצה ליצור דור של אנשים חברותיים שרואים את צורכי הזולת. לדעתי, אני מתאים מאוד. אני מייצג בכבוד את ישראל ברחבי העולם. אני מכיר ומבין מה צריך לעשות כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר בארץ הזאת: בשדה החינוך, ההשכלה, יזמות טכנולוגית ועוד דברים שמציקים לאזרחי המדינה".

אההמ-אההמ, יש לי משהו קטן לספר למדען החשוב: אתה לא רוצה להיות נשיא המדינה. אתה אולי רוצה להיות ראש ממשלה, שר החינוך, שר הכלכלה וגורו רוחני, הכול בכרטיס אחד, אבל לא נשיא. אדם שרץ לנשיאות - השאיפות שלו אמורות להסתכם בחליפה מהודרת, דגל ישראל וחיילים בודדים בליל הסדר. כל קשר בין התכונות שהזכרת לבין התפקיד הממלכתי מקרי בהחלט. ומלבד זאת, אתה לא החכם היחיד: כמעט כל אזרח בישראל יודע מה צריך לעשות כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר בארץ הזאת – לבטל את מוסד הנשיאות במהירות האפשרית.

בקטנות

א. אם אנחנו כבר באזור: אני קצת מתפלא שאף אחד עדיין לא הציע להחליף את נשיאנו המבוגר בצוות של שני נשיאי מדינה צעירים. נגיד, אלי אוחנה ואבי נמני. כן, אני יודע שזה רעיון הזוי. אבל בעבר גם חשבו לתת להם את אימון נבחרת ישראל, שזה רעיון לא פחות הזוי. אם בערוץ הספורט קוראים את המדור, תהיו בטוחים שבקרוב יתנהל קמפיין תקשורתי אגרסיבי בנוסח "נמני ואוחנה לנשיאות".

ב. החוק האוסר שימוש במילה "נאצי" ובסמלים נאציים, שעבר לאחרונה בקריאה טרומית בכנסת, הוא בעיקר חוק נגד טמטום, בורות היסטורית והתנהגויות מעצבנות. לכן, מטבע הדברים, אני מתנגד לו נחרצות. מצד אחר, החוק הזה נראה בעיקר כמו צעד של ייאוש, קרב מאסף שנובע מחוסר יכולתה של המדינה להקנות ערכים מקודשים ומוחלטים בעידן הפוסט-מודרני, הנרטיבי, נטול ההיררכיות. כשאין יכולת לחנך, וכשתודעת השואה הולכת ומתערפלת, כל מה שנותר הוא לחוקק, להגביל ולהעניש.

ג. באיחור אופנתי של כ‑150 שנה קראתי בהנאה את 'ילדי המים', הקלאסיקה לצעירים מאת הסופר והכומר האנגלי צ'רלס קינגסלי, בתרגומו העדכני של יואב אבני. ספק גדול אם הסיפור הפיוטי על טום, מנקה הארובות הקטן שהפך לילד מים, ידבר כיום אל ילדי דור הסמארטפונים והריאליטי. מה עוד שהספר רחוק מלהיות מושלם – לצד קטעים רוויי הומור, דמיון עשיר ותיאורי טבע מרהיבים על היבשה ומתחת למים, ישנם גם חלקים פחות משכנעים, פחות שובביים ויותר דידקטיים ודתיים. ועדיין זהו ספר מלבב ונוגע ללב המיועד לכל מי שאוהב אגדות אנגליות בטעם של פעם.