חזון מעמד התורה בישראל
חזון מעמד התורה בישראל

לפני כשלושה חודשים התחלתי לנסות לשרטט קווים לחזון לימוד התורה במדינת ישראל, ואשתדל להמשיך באתגר החשוב הזה.

כדי לקיים את התורה בישראל, נצטווינו להחזיק את שבט לוי על ידי מתנות כהונה ולוויה. ואף שכיום הרבנים והמורים מחליפים את עבודת הלוויים והכוהנים, שלושה עקרונות יסודיים עלינו ללמוד ממצוות תרומות ומעשרות לימינו: הקדשת מעשר מהתמ"ג לחינוך ולתורה, פיזור הרבנים והמחנכים בכל הארץ, והקשר שצריך להיות בין אנשי התורה והמעשה.

א. הקדשת מעשר מהתמ"ג לתורה ולחינוך

ניתן ללמוד מדין תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה, שכמעשר מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) צריך להיות מוקדש לתורה וחינוך. באחד הטורים הקודמים הארכתי בתועלת העצומה שתצמח מכך שתלמידי חכמים ותלמידות חכמות יהיו גם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים וישמשו כמטפלים ויועצים בכל תחומי החיים. אלא שהיו ששאלו האם מעשר מהתמ"ג יספיק גם לזה.

כיום, כל מערכת החינוך בישראל, מגנים ועד ישיבות ואקדמיה, מגיעה לכ‑8.4 אחוזים מהתמ"ג. כלומר, גם אם כל מערכת זו תעסוק בתורה במובן הרחב ביותר, ונחשיב את רוב לימודי המדע כמסייעים ללימוד התורה, הרי שעוד נותרו לנו 1.6 אחוזים מהתמ"ג להשלמת המעשר, וניתן להשתמש בהם לצורך הכשרה ומימון בני תורה שיעבירו שיעורי תורה ויחד עם זה גם יקדישו שעות רבות ביום לטיפול וייעוץ. על ידי שיעורי התורה שיעבירו בקהילה השפעתם הטובה תגדל לאין ערוך, וחלק מהבעיות ייפתרו דרך הלימוד עצמו.

הבעיה, לכאורה, היא שאם אכן המטפלים יהיו פרושים בכל קהילות ישראל, הרבה בעיות ייפתרו, אחוז המובטלים יפחת, תפוקת העבודה תעלה, התמ"ג ואיתו המעשר יגדל באופן משמעותי, ונצטרך לחשוב מה עושים ביתרה שתיווצר... אולי נוכל להקדיש חלק מהמעשר להפצת תורה בעמים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

העשרת שוטרים

לאחרונה נודע לי על בעיה מסוימת הקשורה למצבם המוסרי של השוטרים. כעיקרון הם מחויבים לאמות מידה מוסריות, וכעיקרון הם ממלאים את תפקידם. אולם בפועל המצב לא כל כך טוב: בגידות וניאופים, אלימות ואטימות, שיבוש חקירות ודיווחי שקר. כיצד ניתן להטמיע בשוטרים ערכים של צדק, יושר, צניעות ומסירות.

הרצאות על החוק והדמוקרטיה אינן מועילות מספיק. זה הרי מה שהם לומדים תמיד בכל הקורסים וההעשרות. הם מבינים שאלו הם הכללים, אבל מכיוון שאין בהם חזון, אין להם את היכולת לשנות את האדם ולרומם את מצבו המוסרי.

הפתרון האמיתי הוא קביעת שעת לימוד תורה בכל יום, במסגרת המשטרה, עם תלמידי חכמים שמלווים את עבודתם. שלא כמו החוק, שהוא יבש ומעורר לעיתים תמיהות מוסריות. בלימוד התורה ישנה חתירה מתמדת להבין מה היא ההתנהגות המוסרית המדויקת ביותר, שנכונה בעיני אלוקים ואדם, שיש בה יושר ודרך ארץ ויש בה גם קדושה, באשר היא מגשימה את הערכים האלוקיים. זו הדרך האמיתית להשביח את עבודת המשטרה.

הלימוד צריך לכלול ספרי מוסר ואמונה, שעל ידם יוכלו להתעמק בערכו של האדם שנברא בצלם אלוקים, בייעוד הנשגב שלו ובאתגר של ההתמודדות עם יצרו. וצריך גם לכלול לימוד הלכה בהעמקה, תוך דגש על ההלכות שבין אדם לחברו.

שוטרים שילמדו שעה ביום יהיו במשך הזמן בני תורה ממש. הם יוכלו לתת מענה טוב בהרבה לכל הבעיות. הם יהיו מורי דרך, והציבור יכבד אותם כי ידע את מחויבותם לאמת ולמוסר.

ואם ישאלו מהיכן יימצא התקציב להקצאת שעה ביום לתורה, בזכות שעה זו תפוקת שאר השעות תעלה בכפליים, מתוך מסירותם וסמכותם המוסרית יצליחו יותר במניעת פשיעות קלות וחמורות - והתמ"ג יעלה. הבעיה תהיה מה עושים ביתרה...

עובדי ציבור

כך גם לגבי שאר עובדי הציבור. לפעמים אנשים פונים לפקידים ונתקלים באטימות ובחוסר נכונות להסביר ולעזור. קביעת כמה שיעורי תורה בשבוע, במסגרת העבודה, תשביח את עבודתם ללא הכר. פעמים רבות הקושי נובע מהתנגשות בין ערכים, שכן אם יענו באדיבות מרובה - ינצלו אותם, וגם לא יצליחו לטפל בכולם. כדי לפתור את הבעיות צריך ללמוד את הערכים השונים אל מול המצבים השונים, ולמצוא את הפתרונות הטובים ביותר בעיני אלוקים ואדם.

ישאלו: מהיכן יימצא התקציב להקצאת שעות לימוד אלו? בזכות השעות הללו תפוקת שאר השעות תעלה, התמ"ג יעלה, והבעיה תהיה מה עושים ביתרה.

ב. הפיזור בכל רחבי הארץ

עיקרון נוסף למדנו מהלכות הכוהנים והלוויים: הרבנים והמחנכים צריכים להימצא בכל רחבי הארץ, בכל עיר, בכל שכונה ובכל יישוב.

אמנם עיקרון זה קשה ליישום, שכן ישנם אזורים שבהם מחירי הדירות יקרים מאוד, מעבר ליכולתם של בעלי הכנסה ממוצעת. קל וחומר כאשר הם בעלי משפחות גדולות, כרבים מתלמידי החכמים והמורים. בינתיים הפתרון הוא שהמורים יגורו לא רחוק משם, באזורים זולים יותר. כמו שאנו מוצאים במסגרות החינוך הדתיות, שרבים מהמחנכים בשפלה ובירושלים גרים ביהודה ושומרון, ואילו הרבנים שמלמדים תורה בבתי הכנסת צריכים להתגורר ממש בסמיכות לבתי הכנסת שבכל מקום ומקום. לעתיד יצטרכו להקצות בכל אזור דירות לאנשי תורה, חינוך וייעוץ, וכך יוכלו לקיים את החזון הזה במילואו.

קהילות תורניות חזקות

עוד עיקרון צריך ללמוד מהלכות הכוהנים והלוויים. למרות הצורך בפיזורם בכל רחבי הארץ, רוב הרבנים והמחנכים צריכים להיות חברים בקהילות חזקות מבחינה תורנית. מבצרים של אמונה, תורה, תפילה וקיום מצוות מהודר. וזאת כדי לשמור על עצמאותם הרוחנית אל מול השטף הגדול של דעות החול וצורכי השעה, שעלולים להטביע את החזון והקדושה.

כמובן שלכל בית כנסת צריך להיות רב ועוד תלמידי חכמים שמלמדים תורה, ונותנים מענה של ייעוץ כפי שכתבתי לעיל. אבל העיקרון הוא שרבים מבין לומדי התורה, המחנכים והמטפלים, צריכים להיות חברים בקהילות תורניות מובהקות, ומשם ייצאו ללמד במסגרת בתי הספר השונים, ללוות את המשטרה ושאר התחומים. וככל שהארץ תמלא יותר דעה את ה', וביותר בתי כנסת לא ידברו בתפילה ויקבעו עיתים לתורה, וילמדו שש שעות בשבת ויקפידו על הלכות צניעות וכו', כך רבים יותר מבני התורה יוכלו להתפזר ביותר קהילות, עד אשר תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

ג. הקשר שבין אנשי התורה והמעשה

מכך שזכותו של כל אדם להחליט לאילו כוהנים ולוויים ייתן את מתנותיו, עולה שחייב להיות קשר טוב בין אנשי התורה והמעשה. וכשם שאם הכהן לא התנהג בידידות ובכבוד עם שכניו הישראלים הם לא העניקו לו את מתנותיהם, כך תלמיד חכם שאינו מוכן להעריך את עבודתם של אנשי המעשה לא יכול לכהן אצלם כמורה או כרב. רב או אברך שאינו מבין את ערך המצווה לשרת בצבא, וקל וחומר אם אינו מוכן להתפלל לשלום החיילים - אינו זכאי לקבל מעשר מהכנסות המשפחות שבניהן חיילים.

המשבר הרוחני

בעקבות הגלות וירידת הדורות, הלימוד כיום בישיבות מתרכז בעיון בסוגיות תיאורטיות בלא מגע עם המציאות. כך יוצא שעולם התורה לחוד ועולם המעשה לחוד. לומדי התורה מתעמקים בסוגיות שהיו אקטואליות מאוד לפני אלף וחמש מאות שנה, ואנשי מעשה עוסקים בעבודתם, בלא קשר כמעט עם לומדי התורה.

דורנו הוא אולי הדור שבו אחוז היהודים שמקדישים את כל זמנם ללימוד התורה הוא הגבוה ביותר, ומנגד השפעתם על הציבור הרחב היא המועטה ביותר. כשמונים אחוזים מבני העם היהודי אינם שומרי תורה ומצוות במחויבות מלאה, וגם מתוכם רבים אינם קשורים כמעט ללומדי התורה.

ובכך התורה ולומדיה נשארים בקרן זווית, ויש מעמי הארץ שתמהים מדוע צריך להשקיע תקציבים בקיום הישיבות פי אלף ממה שמשקיעים במוזיאונים.

חדש ימינו כקדם

כדי להכין את הלומדים ליציאה לרבנות ולחינוך, צריך ללמדם בישיבות באופן שיוכלו להועיל לציבור. מעבר ללימוד הגמרא שעל ידו לומדים לעיין כראוי בכל הסוגיות, צריך ללמדם הלכה למעשה, מוסר ואמונה, בכל תחומי התורה, ולהכשירם להתמודד עם בעיות בחינוך הילדים, עם קשיים נפשיים ועם בעיות של שלום בית.

מעבר לכך, הבחורים והאברכים שלמדו תורה בתקופת המשנה והתלמוד, הגאונים והראשונים, למדו מרבותיהם תורת חיים. הם למדו לדון דיני ממונות, לפשר בסכסוכים בין בני זוג. לשם כך הם היו צריכים להכיר את חוקי המלכות, דיני ירושות וחלוקת נכסים בין שותפים. הם הכירו לעומק את כללי השוק, וידעו להבחין בין טענת אמת לטענת שקר.

אם נרצה להעמיד תלמידים שכאלה כיום, נצטרך ללמדם יחד עם גמרא ושולחן ערוך את יסודות המשפט והכלכלה והמסחר הנהוגים במדינות, כדי שיוכלו ללמוד ולדון בהדרכות התורה בכל התחומים הללו. דרושה לכך עבודת הכנה עצומה, אבל גם פירותיה יהיו עצומים. בלא זאת לא נוכל להשיב את שופטנו כבראשונה.

רבנות קהילתית

כיום לרבנים יש בעיקר תפקידים רשמיים: עריכת חופות, מתן כשרות, הלוויות, בר מצוות, וישיבה במזרח בית הכנסת כדי לתת השראה והכוונה לתפילת הציבור. אולם התפקיד העיקרי צריך להיות הרבצת תורה, ללמוד וללמד. לשם כך צריך כל רב להקדיש את מיטב עתותיו לתורה, ושלצדו יהיו עוד תלמידי חכמים רבים שיסייעו לו בעבודת הקודש, ומתוך שיעורי התורה שיעבירו לבני הקהילה ייתנו מענה והדרכה לכל צורכי הקהילה בכל תחומי החיים.

אז הציבור יבין את ערכה של התורה, וירצה להחזיר עטרה ליושנה ולהעניק מעשר מהתמ"ג כדי להרבות תורה בישראל.

עוד אשתדל לנסות לשרטט קווים להגשמת חזון זה.