כל שר הוא גם פרזנטור
כל שר הוא גם פרזנטור

1.

האם היה זה רגע ישראלי מאוד, או רגע הזוי מאוד? יום שלישי השבוע, שתיים עשרה בצהריים, מלון בירושלים. באולם אחד יושבות 700 בנות שירות לאומי.

ילדות-טובות-ציונות-דתית. מגיל 18, סוף כיתה י"ב, הן מתנדבות במשך שנה או שנתיים בשלל מסגרות חינוכיות. היום הן באו ליום עיון, לטעון את המצברים.

מרים פרץ, ששכלה את בניה אוריאל ואלירז בשירותם הצבאי, מגיעה לדבר עם הבנות, מודה להן על מה שהיא מכנה "עבודת הקודש" ומספרת: "אחרי שאלירז נהרג והשאיר ארבעה יתומים, בת שירות לאומי ושמה מעיין החזיקה על הכתפיים שלה את כל המשפחה שלנו. לאלמנה, כלומר לכלתי, שלומית, וגם לי, לא היו כוחות לשבת עם הילדים על שיעורי הבית, לספר סיפור. מעיין עשתה את כל זה. מלאך משמיים".

בהמשך עולה לבמה בת שירות לאומי, עם גיטרה ביד, לשיר כמה שירים. היא כל כך מתביישת ומתרגשת, שלוקח כמה שניות לזהות את אופיר בן שטרית, בוגרת הריאליטי "דה וייס". בן שטרית מתחילה לשיר לקהל הבנות את "מכתב לאחי" של קובי אפללו.

באולם הסמוך, ממש מעבר לקיר, עוד אירוע חינוכי גדול: יושבים שם כ-250 יהודים חרדים, מחו"ל. "ירחי כלה" קוראים למפגש השנתי הזה שמארגנת "אגודת ישראל". מדובר באנשי עסקים יהודים מארצות הברית, קנדה, מקסיקו, בריטניה ושוויץ שנוטשים לשבוע את הביזנס, ובאים לירושלים, לימים אינטנסיביים של לימוד תורה.

או כמו שתיאר זאת שבוע העיתון "יתד נאמן": "אווירה ישיבתית מרוממת אפפה את המלון הירושלמי, כשאנשי העסקים הבכירים פגשו בגדולי התורה וההלכה וזכו ללמוד בצוותא סוגיות מרתקות. האולם הגדול של המלון הפך לבית מדרש ענק, שקול התורה מהדהד בו מכל פינה, וכל מי שנכנס נפעם". ב"יתד נאמן" לא כתבו שאת האולם אפפו גם ריחות אפטרשייב יוקרתי, ושמדובר בתורמים כבדים של ישראל שבין שיעורי התורה, הרבה מוסדות וארגונים בארץ משחרים לפתחם.

גם לא תיארו שם את הסיטואציה הבאה: הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון, נכנס לאולם והקהל כולו קם לכבודו ביראת כבוד, אבל את הדממה מפר הד קולה של בן שטרית מהאולם הסמוך: "וזה הרגע הנה באה השעה, מה תביא איתה הרוח, מה ימיס את הדממה".

קיר אחד הפריד שם השבוע בין שני נרטיבים שונים בעם היהודי.

2.

לפני שבועיים קיים שר החינוך שי פירון מסיבת עיתונאים והכריז על תכנית חדשה במשרד. הסתכלתי עליו ושמתי לב לפרט חדש: מאחורי השר היה לוגו ענק של קמפיין. "ישראל עולה כיתה", נכתב שם בגדול בפונט מעוצב. כלומר, מישהו חשב מבעוד מועד על סלוגן והדפיס אותו בלילה בבית דפוס, ואז תלה אותו מאחורי השר, כמו בהשקה של מותג. לפני כמה חודשים קיים שר הפנים גדעון סער מסיבת עיתונאים והכריז על מדיניות שעון הקיץ החדשה.

גם הוא עמד כשמאחוריו שלט פרסומי ענק: "שעון הקיץ החדש – אור לישראל". קצת קודם, נפתלי בנט הכריז על רפורמה במשרד הדתות, וגם במקרה הזה הייתה סיסמה: "המהפכה בשירותי הדת – זה לא בשמיים". מה השלב הבא? האם יעל גרמן צריכה לחשוב על סלוגן קליט בתחום טיפולי הפוריות ("גם במשרד הבריאות יש בייבי בום")? ומה על רפורמות מורכבות יותר בתחומים כמו פנסיה וביטוח? והאם גם נתניהו יכול להכריז על מבצע צבאי כשמאחוריו לוגו מעוצב "עמוד ענן – עזה תיזהרי"?

אין לנו עדיין יכולת לשפוט את תוכן הרפורמות האלה ולבדוק מה הפער בין הכותרות למעשים, אבל יש פה בהחלט עוד תסמין של הפוליטיקה החדשה: כבר לא מספיק לכנס עיתונאים, לעמוד מול המיקרופונים ולספק תוכן, צריך לשבת מראש עם פרסומאים וגרפיקאים ולהגות קמפיין. כל שר הוא גם פרזנטור.

3.

ועכשיו לרב שהיה קופירייטר. השבוע לפני 155 שנים נפטר הרבי מקוצק. הוא נודע בעיקר בחריפותו ובאמירות הקצרות והנוקבות שלו. הוא עודד חשיבה עצמית וביקורתית וחי עם חסידיו בקומונה שנחשבה אנטי ממסדית. בשנים האחרונות, אולי בגלל הרצון בתמצות וקיצור, תורתו מעוררת יותר ויותר סקרנות. הנה כמה מדברי התורה שלו, שהם ממש סלוגנים: "איפה מצוי אלוקים? בכל מקום שבו נותנים לו להיכנס". "אני רוצה שלא תחטאו לא מפני שאסור לחטוא, אלא כי אין זמן לחטוא".

"אין דבר יותר שלם מלב שבור". "כל דבר בעולם אפשר לחקות חוץ מהאמת, כי אמת מעושה – אינה אמת". "כמו שאתה יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך – כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך". וכשחסידיו ביקשו שינאם וידבר וישמיע את עצמו, ענה להם: "השתיקה – היא היפה שבקולות".

4.

בין פרשת השבוע לפרשת הרב והניצב: בשבוע שעבר, במעמד מתן תורה, היו קולות וברקים ושופרות והתרגשות. השבוע, מתחילים לדבר תכל'ס. על פרטי פרטים של הלכות. את המסר הגדול של הר סיני מתרגמת פרשת השבוע, פרשת "משפטים", לתוך החיים. והנה מתברר כי כמעט הכול קשור לכסף. כן, אם בשבוע שעבר הסתפקנו ברוחניות ובבשורות גדולות כמו "לא תרצח" ו"כבד את אביך ואת אמך", השבוע צריך להתחיל לדבר על היישום: כמה לשלם לעובדים, איך לפצות על חבלה גופנית, מהם דיני הלוואה וריבית, וגם מהו יחס התורה לשוחד. זה נורא פשוט, בפסוק אחד: "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים".

על רקע כותרות הימים האחרונים, מעניין להיזכר בדמותו הקלאסית של הצדיק ביהדות (אגב, כך מתנהלים רוב ככל הרבנים גם היום. הם פשוט לא מעורבים בפרשות אז אף אחד לא שומע עליהם). ד"ר זרח ורהפטיג, ממנהיגי המפד"ל של פעם, כתב ביומנו את הדברים הבאים על היחס בין רבנים לכסף: "מילדותי הייתי מלא דרך ארץ לגדולי ישראל שחיו חיי צנע ופשטות. אבי מורי זצ"ל הביא אותי כשהייתי ילד לביקור אצל הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ראש הישיבה.

הפשטות שבחיי ראש הישיבה והצנע בביתו שגבלו בסגפנות השאירו בלבי, לב ילד, רושם עמוק. הייתי נזכר בהתרשמות זו כל אימת שהייתי מבקר אצל רבה של בריסק, אצל ה'חזון אי"ש' בבני ברק, ובמיוחד אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ברבות הימים הרהרתי בדבר, שאורח החיים הפשוט והצנוע שנהגו בו גדולי ישראל הוא לא רק מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אלא בא גם מתוך רצון עז לשמור על אי תלותם בדעותיהם, בהכרעותיהם, בהוראותיהם. אי תלות נקנית בשתי דרכים: בעשירות, ומשם כך אחת הסגולות הנדרשות למינוי למשימה שיפוטית וכדומה היא עשירות, אבל דרך זו אינה בטוחה, שהרי אוהב כסף לא ישבע כסף. דרך בטוחה יותר היא ניהול חיים פשוטים, צנועים. המסתפק במועט – אין עשיר ממנו".