"קדיש" באושוויץ

יוסי אחימאיר , כ"ו בשבט תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

את סבתא וסבא שלי מצד אבא, שרה ויצחק-אייזיק גייסינוביץ, לא זכיתי לראות. הם נרצחו בעירם בוברויסק שברוסיה הלבנה ב-1941.

גם את סבתא וסבא שלי מצד אמא, מנוחה ויהודה-לייב אסטרחן, מעולם לא הכרתי. הם נרצחו ב-1942 בפולין – סבתא בבית באוטובוצק, וסבא בטרבלינקה.

היום, יום שני, 27 בינואר, כשאשתתף בטקסי יום השואה הבינלאומי באושוויץ, אחשוב עליהם. על הסבים שלי שמעולם לא הכרתי ומעולם לא פגשתי.

אני שייך לדור, שהמלים "סבא" ו"סבתא" לא היו שגורות על שפתותיהם. הזיכרון שלהם בקרבי הוא מצילומים, מקטעי סיפורים, מעדויות שליקטנו. והזיכרון מתעצם והולך, והקשר הולך ומתפעם, לכדי אהבה וגעגוע אל היקרים שמעולם לא פגשתי ואת ידיהם מעולם לא החזקתי.

לאושרי, כשאני שומע את המלה "סבא", אני מתמוגג, כי היא יוצאת מפיהם של נכדיי. השניים זכו למה שאני, רעייתי, ורבים אחרים לא זכו לו – להכיר את הסבים שלהם, לבלות בחברתם, להתפנק בחיקם. השניים הם כבר דור שלישי לילידי הארץ, קטנים מדי מכדי לדעת על השואה האיומה שפקדה את עמנו וגרפה עימם לאבדון גם את הסבים והסבתות של הסבא, כמו גם הסבים והסבתות של הסבתא.

היום, כשאשתתף בטקסים באושוויץ כחבר-הכנסת לשעבר, אחשוב לא רק על הסבים שלי, שהנאצים הארורים הרגו על שום היותם יהודים, אלא גם על הנכדים שלי, דור העתיד שלנו, שצומח וגדל בתנאים של עם נורמלי, עצמאי, ריבוני, ללא תלות בחסדי גויים, על אדמת המולדת.

המחשבה, שרק כשבעים שנה, כשנות חיי, עברו מאז ניחת על עמנו האסון הכבד ביותר בתולדותיו, ובוצע הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות – מצמררת. אירועי הזוועה אינם כה רחוקים – והם כל כך מהממים. הם כל כך נוראים – וכל כך בל-ייאמנו.

כל מלה שתאמר היום בטקסים במחנה ההשמדה הגדול ביותר על אדמת פולין – דלה תהיה מכדי לתאר את תהום השפל שאליו ירדה האנושות, בגילומה הגרמנו-נאצי, בשנות מלחמת העולם השנייה.

בלתי נתפס הוא המספר הזה, ששה מיליונים, אבל די ששמות הסבים שלי יעלו על דל שפתי, די שדמויותיהם יעמדו לנגד עיני – כדי שאבין את גודל הזוועה ואת עוצמת המעמד.

את אושוויץ פקדנו לראשונה לפני שנתיים. הלכנו לבדנו לאורך המסילה, לצד הביתנים, ליד שרידי המשרפות, ספונים במחשבותינו, דומעים והלומים. היתכן שכל זה אכן אירע? – חשבנו. והיום - זה יהיה ביקור שונה. היום זה במשלחת רשמית של הכנסת, שבאה לבכות בשם מדינת ישראל את המיליונים שלא זכו להגיע לחוף המבטחים בארץ-ישראל, ומותם זירז את הקמת מדינת ישראל.

היום, כפי שאמר ראש ממשלת קנדה בביקורו זה לא מכבר בישראל, את מקום האנטישמיות הקלאסית תופסת הדה-לגיטימציה לישראל. ובכן, לא בדיוק. שנאת ישראל מיתוספת לשנאת היהודים.

היום שוב מרימה החיה האנטישמית את ראשה ופועלת ברחבי אירופה, כמעט כמו אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת. אבל אכן כן, היום מכוונים עיקר חיצי הרעל שלה נגד מדינת העם היהודי.

עיקר המחשבה, היום באושוויץ, תהיה על דורות הבנים והנכדים והנינים, שגדלים מאושרים במדינה עצמאית, ריבונית – ועם זאת מאויימת מכל הכיוונים. מחשבות זדון אושוויציות, פיגועי תופת וניסיונות חוזרים ונישנים לחולל שמד טוטאלי למדינה היהודית – רווחים בקרב שכנינו המקצינים. הם מאמצים יותר ויותר שפה איסלאמיסטית-נאצית ודפוסי פעולה נאציים.

ולכן, לא די להזכיר את השואה, לנו ולעולם כולו. לא די בטקסים ביום השנה לשיחרור המחנה הנורא הזה, ובימי זיכרון אחרים. יותר מכל חשוב להתעצם, להתחזק, לצבור ברזל, להגביר תעצומות נפש אל מול אויבינו דהיום. לא נהיה תלויים בחסדי גויים.

יותר חשוב לעשות מה שעשינו, למשל, בסוף השבוע שחלף: לנטוע עצים עם הנכדים, סביב הבית במזרח עמק חפר, להתבסס בקרקע ולבסס את הבית והמדינה. לזכור את העבר ולהבטיח את העתיד.

זה מה שאכן עושה מדינת ישראל מאז קימומה לפני 66 שנה. אבל אין להרפות, אין לחדול מהתעצמותנו אל מול ים האנטישמיות והאנטי-ישראליות הסובב אותנו, והמאיים להטביענו, גם באופן גלוי וישיר וגם באמצעות פיתויי-שלום.

היום באושוויץ אשא "קדיש" חרישי לזכרם של הסבים שלי, ארבעה טבוחים מבין ששת המיליונים. בלבי אלחש: נרצחתם רק משום שיהודים הייתם, בידי חיות האדם, אך קם לכם דור המשך.

לדור זה ננחיל את זיכרונכם ומורשתכם. נבטיח כי ילדי ישראל, ילדינו ונכדינו, יזכו בעצמם, בבוא העת, להיות סבים לנכדים ולנינים, בני עם עצמאי, גאים במדינתם, עם היושב בביטחה על אדמתו-מכורתו. ישראל ועוצמתה הצבאית הן הערובה לכך, שלעולם לא תהיה אושוויץ שניה.

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא... עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"...