לחבר את הציבור המסורתי והחרדי ליו"ש

נוכח החששות מהמשא ומתן המדיני, עלינו להעצים את ההזדהות של הציבור המסורתי והחרדי ליהודה ושומרון, על ידי פיתוח משמעותי של המקומות שיש להם זיקה לתנ"ך ולמסורת/

הרב יאיר פרנק , כ"ז בשבט תשע"ד

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

שאלה אחת מטרידה את מאות אלפי אוהבי ארץ ישראל בעת הזאת – מה עושים. מה עושים נוכח עננת המשא ומתן, שמעטים מאוד יודעים באמת מה מתרחש בו, אך רבים מאוד חוששים מאוד מתוצאותיו ההרסניות.

כולנו צרובי ופגועי המאבק על גוש קטיף וצפון השומרון, ולכן מתקשים למצוא כעת את הדרך שהפעם תצליח. בשורות לקמן אנסה להציע כוון אחד מרכזי, שכמובן לא שולל דרכים אחרות, אך דומני שלא נעשה בו מספיק עבודה במשך השנים, והוא עשוי להיות משמעותי מאוד בבוא העת, כפי שיוסבר להלן.

כוונתי – העמקת החיבור של הציבור החרדי והמסורתי ליהודה ושומרון. (כאמור, אין בכך כמובן בכדי למעט מכיווני מעשה חשובים ונצרכים אחרים, במישורים אחרים, כמו הצגת פתרון מדיני אמוני וימני, והסברה בינלאומית שתתמוך בכך, ועוד כיוצ"ב).

תובנה ראשונה: ראש הממשלה במשך תקופה ארוכה חוזר ואומר שהסדר מדיני עתידי יובא למשאל עם. אני מבין מכך ש: א – הוא אכן נחוש להגיע להסדר מדיני, ב – הוא באמת מתכוון להביא זאת למשאל עם. מדוע? מפני שהקואליציה שהוא עומד בראשותה לא תיתן לו לעשות את זממו, בוודאי לא בקלות, והוא גם לא רוצה (יכול?) לערוק לשורות השמאל. הפתרון – לשאול את העם, ולהערכתו כיום, כנראה העם יסכים. מרגע שהעם נשאל, ואמר את דברו, הפוליטיקאים יתקשו להתנגד, בוודאי נמרצות. מסקנה – אנו צריכים כבר בשלב הזה לדבר אל העם. גם אם בסופו של דבר לא תהיה ההכרעה באמצעות משאל עם, אלא בבחירות (לאחר נפילת הממשלה בצורה כזו או אחרת), העם הוא שיכריע.

תובנה שנייה – טיעונים ושיקולים ביטחוניים לא מספיקים. קל לנו יותר לדבר על מדינת טרור, ועל טילים לגוש דן, מתוך מחשבה שלכך יש יותר קונצנזוס בעם. אנחנו אפילו צודקים, מאוד, וראו ערך כל הזהרותינו הרבות לפני שמונה שנים (בזמן ההתנתקות) ולפני עשרים שנה (הסכמי אוסלו). אבל, כל זה אינו עומד לצערנו מול ראש ממשלה (שרון אז או נתניהו עתה), וכל מיני ראשי שב"כ ואלופי צה"ל לשעבר, שמבטיחים שהפעם זה אחרת, וזאת ההזדמנות להביא סוף סוף שלום ובטחון, ואפילו האמריקאים ירום הודם ערבים לכך.

מסקנה - אנחנו חייבים לחזור ולדבר על הדברים הפשוטים ביותר – ארץ ישראל, מולדת, בית. על הבטחת ה' לאבותינו ולנו את הארץ. על יהושע בן נון ודוד המלך, על יהודה המכבי ורבי עקיבא. על כל הקשר העמוק במהלך ההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל, כאשר היה בה, וכאשר לא היה בה אך התגעגע וכסף לחזור אליה.

תובנה שלישית – כאשר אדם בא לשכנע ולדבר עם זולתו, הוא צריך לדבר על הדברים ש... האדם שמולו כבר משוכנע בהם. מטרתו לגלות, להעצים, לפתח, את מה שכבר קיים. זאת הסיבה שלענ"ד אנו צריכים בעיקר לדבר אל שני ציבורים עיקריים – הציבור המסורתי והציבור החרדי. שניהם מחוברים בכל נימי נפשם לתנ"ך, לתורה ולמסורת. את בית אל הם לא מכירים מהחדשות, אלא מפרשת השבוע. את משכן שילה הם לא שוכחים, כיוון שהם לומדים עליו בספר שמואל. הם עשויים להיות לשון המאזניים, שעליה יפול דבר.

אולם, זאת למודעי, הפונטציאל קיים, אך הוא לא מובן מאליו. הציבור החרדי עסוק בעיקר בשמירה על אמונתו ותורתו, ולא בישוב הארץ, קל וחומר בתקופה האחרונה במאבק על הגיוס (שגם שולח לצערנו, שלא בצדק, חיציו אלינו, כידוע). הציבור המסורתי קשוב ומחובר גם לתרבות הישראלית, ואם 'מר בטחון' כזה או אחר יאמר את דברו בשבח הסכם מדיני, הוא עלול להסכים לכך, בכאב מה, או לכל היותר לשבת ולקטר בבית.

מסקנה - אנו חייבים לחבר את שני הציבורים האלו בקשר עמוק הרבה יותר להתיישבות ביהודה ושומרון, באופן שכל מחשבה על נטישה של המקומות הללו יביא אותם לזעוק זעקה פשוטה - את הבית לא עוזבים. כשם ששום ראש ממשלה לא יעז לוותר על הכותל המערבי (לצערי וכאבי איני יכול לכתוב זאת בביטחון בעת הזאת על הר הבית, למרות האבסורד שבדבר), כך אנו צריכים להביא למצב ששום ראש ממשלה לא יעז לדבר על חברון, בית אל ושילה.

תובנה רביעית - החיבור המדובר צריך להיות חיבור חי ופשוט אל המקומות עצמם. דהיינו, לא להסתפק באמירות כלליות על ארץ ישראל, אלא לצבוע את הקשר הזה בצבעים עמוקים ועזים, למקומות עצמם ולאנשים החיים בהם. או באמצעות פיתוח המקומות לביקור חוויתי במקום, או בעצם העלאת המודעות למקומות והקשרם ההיסטורי והאמוני (בפרט במקומות שפיתוחם לביקור אינו מעשי). דוגמא טובה לכך, שכבר פעלו בה, בהרבה עמל לאורך השנים (ועוד יש הרבה מה לפתחה) היא חברון ומערת המכפלה. אנשי חברון הבינו שבכדי לחבר את העם למערת המכפלה עליהם להביא רבנים ואדמורי"ם לביקורים, לחבר שירים חסידיים על העיר והמערה, לערוך כינוסי תפילה ושירה. גם לאחר כל מה שנעשה שם, יש עוד הרבה להמשיך ולעשות, ובעיקר – לפתח את המהלך הזה בעוד נקודות רבות בכל מרחבי יהודה ושומרון.

אתן דוגמא אחת - משכן שילה, שבשנים האחרונות מתחיל אמנם מעט להתרומם, אך הפוטנציאל הגדול עדיין לפנינו. מקום בו שרתה השכינה שלוש מאות שישים ותשע שנה, לא הרבה פחות משני בתי המקדש, ורוחם של שמואל הנביא וחנה אמו שורה עליו. האם הציבור מכיר את המקום המופלא הזה? האם היה בו? הציבור החרדי הירושלמי נוסע הרחק לצפת ומירון, בעוד שסמוך לו במרחק דקות נסיעה נמצא אתר קדום הרבה יותר, המחבר אותו לימי יהושע ופנחס.

בשילה יכולות להתקיים כינוסי נשים, חרדיות ומסורתיות (כל אחד בגוון המתאים לה), לאורה של תפילת חנה. לא רק פעם בשנה, אלא פעם בחודש (ולא במופע המצטמצם למעשה לנשות הציבור הדתי-לאומי). כינוסי נערות ונשים המצפות לזיווגם, לא צריך להיות רק בעמוקה שבגליל, אלא דווקא בהרי שילה, בהם חיללו רקדו אמותינו בכרמים. ובקיצור, להפוך את המקום לאתר שכל אם ובת היו בו, ומרגישות בו בבית, ואת הבית כאמור – לא עוזבים.

מקומות נוספים - בית אל (סולם יעקב), הר ברכה (מעמד הברכה והקללה), סוסיא (בית הכנסת העתיק), אלון מורה (המקום הראשון של אברהם בארץ), אריאל (קבר יהושע בן נון), הר חברון (נדודי דוד המלך), תקוע (רבי שמעון בר יוחאי), הר הסרטבה (משואות בראשי חודשים), ע��ניאל (גולות עילית ותחתית), מכמש (מלחמת יונתן בפלישתים), ועוד ועוד. וכמובן לא נשכח גם את - שכם (קבר יוסף), בית לחם (קבר רחל), יריחו.

מסקנה (אחרונה): להשקיע בהסברה ממוקדת אל הציבור המסורתי והחרדי. מדובר בהשקעה ארוכת טווח, על פני חודשים ושנים, הן בפיתוח אתרים שיביאו אליהם המונים, והן ביצירת חומרים וסרטונים שיגיעו אליהם. דרך שאולי נראית ארוכה, אך היא לענ"ד קצרה באמת. להביא להעמקת ההיכרות, ומתוך כך את ההזדהות של שני הציבורים הללו, עם יהודה ושומרון ומתיישביה. הם הם שיהיו חומה בצורה בבוא העת לאמור: את המקומות הללו לא 'מחזירים', ולא נוטשים, הם שלנו, ואנו שלהם.

אחרי הכול, כל האמור לעיל הוא בעצם הסיבה שהגענו לכאן, התאהבנו ונדבקנו במקומות האלו, בהם כל יהודי חש בכל יום שסיפורי התנ"ך ואבותינו נמצאים וחיים מחדש. גם אם, בעזרת ה', כלום לא יצלח מהתהליך המדיני הנוכחי, כל מעשינו אלו לא יהיו 'לשווא'. אדרבה - העמקנו את הקשר של עם ישראל לארצו, ומתוך כך גם לתורתו, ואף פעלנו לקרב בין חלקים שונים בעם. וזה העיקר.