זמביש – גיבור ישראל

דניאל מורי , כ"ח בשבט תשע"ד

דניאל מורי
דניאל מורי
עצמי

לפני מספר שנים נקרה בדרכי הגיג חביב שכתב תלמיד חכם גדול "כל עברה היא מצווה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון".

אם נתבונן קצת לעומק נגלה שבבסיס כל עברה יש כוחות נפש חיוביים שלא מצאו את מקומם הנכון.

דבר זה נכון לכל מכלול הכוחות שבאדם ולכל תכונות הנפש שבו. גם לגבי מידות הכעס והגאווה שמהם יש להתרחק מאד מאד יש מקום בעולם היהודי באופן שדורש הרבה נקיות מהאדם (כעס בחינוך במקרים מסוימים וגאווה לאומית) כבר הרבו חז"ל לדבר על הצורך באיזון כוחות הנפש כעיקר עבודת האדם בעולם.

על היצר הרע נאמר שהוא "טוב מאד" מכיוון שדווקא הוא מהווה את הכח המניע לעשיית טוב, אלא שכשהוא מגיע ללא מסגרת התוצאה גרועה מאד.

דוגמה לדבר ניתן לראות כאשר התורה מכנה את האדם שבא על אחותו בשם "חסד" וזאת למרות שזו עברה חמורה שעונשה כרת. מאידך שואל המדרש: והרי מצאנו שקין נשא את אחותו ? ואומר המדרש שכשקין נשא את אחותו זה היה חסד אמיתי כדי להמשיך את החיים בעולם ועל זה אמרו חכמינו "תורה תחילתה בחסד", אך לאחר שניתנה תורה אותו מעשה מהווה יציאה מהמסגרת , ולכן יש עליו עונש חמור.

גם בחיי היום יום אנו נתקלים לא פעם ולא פעמיים במקום שבו אנו מגבשים את עמדתנו לגבי אדם מסוים, מוסד מסוים, תנועה מסוימת אך בלי משים אנו מאבדים את האיזון הנכון ביחס למכלול אישיותו של האדם שלפנינו, אופי המוסד שלפנינו ואופי התנועה שלפנינו, ומתמקדים בנקודה מסוימת שולית שאינה מלמדת כמעט מאומה על עצם הנושא.

כך פעמים רבות ניתן להאזין למחלוקת בין שתי שיטות בדרכי לימוד תורה שבעל פה. זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד מתבצר בעמדתו. אולם למתבונן מן הצד לא ברור על מה הויכוח נסוב שהרי יש הרבה מקצועות לתורה, וכולם ניתנו למשה מסיני אלא שצריך לברר מהו המקום של כל אחת משיטות הלימוד. לשם משל בישיבה מסוימת לומדים גמרא בעיון בראשונים ובישיבה אחרת לומדים בעיקר גמרא פשט כדי להקיף את סוגיות התלמוד.

איזו ישיבה מכוונת לאמיתה של תורה ? בוודאי ששתיהן. לכולי עלמא תלמיד חכם אמיתי צריך לגדול מתוך האיזון הנכון שבין שתי שיטות לימוד אלה, ואין מקום לדיון וויכוח מי צודק אלא הדיון צריך להיות נסוב על הזמן הנכון והמקום הנכון והכמות הנכונה ללמידה מכל אחת מהשיטות. כמה זמן להשקיע בלימוד בקיאות וכמה בעיון, האם תלמיד צעיר בתחילת דרכו יתחיל בבקיאות או בעיון וכן על זה הדרך. כמו כן גם הויכוחים הנדושים במחוזותינו בענייני חינוך כגון : "ישיבה גבוהה או ישיבת הסדר או מכינה? "גרעין תורני או גרעין התיישבותי ? "ללמוד תנ"ך או ללמוד אמונה?" "לגור בישוב דתי או בעיר מעורבת?"

לכל אחת מהשיטות יש מקום בעולם. השאלה היא למי נכון מה ומתי נכון לעשות מה.

הפרשייה הטריה האחרונה במחוזותינו היא היחס הנכון לאריאל שרון. כבר גדולים וחכמים ממני הביעו דעתם בנושא ואינני בא בשורות אלו להוסיף על כך. אך הפולמוס הציבורי על השתתפותו של זאב חבר – זמביש, בלווית שרון ותוכן דברי ההספד שלו, יצאו מכלל פרופורציה, והם דוגמה חיה וכואבת ליציאה מאיזון בנוגע להתייחסות לאישיותו של אדם.

האמת צריכה להיאמר בקול רם וברור ובאופן שאינו משתמע לשני פנים. זמביש הוא גיבור ישראל בכל קנה מידה. בונה הארץ עשרות בשנים פשוטו כמשמעו. איש עשייה צנוע עם קבלות מוכחות בשטח שאינו צריך לא את האישורים שלי ולא של אף אחד אחר. אדם משכמו ומעלה שראוי רק להערצה גדולה ולברכה גדולה בכל מעשי ידיו.

אם כן איך נסביר את הלא יאמן. פעם אחר פעם מוצא עצמו גיבור ישראל – זמביש ללעג בפי ציניקנים קטנוניים, אחרי התבטאות או התנהלות כזו או אחרת ובכך עומד לכאורה למשפט הציבור. אין זאת כי אם חוסר האיזון המוחלט בהתייחסות למכלול מעשי האיש מעביר את אותם אנשים על דתם ועל דעתם. וננסה לתת 3 דוגמאות.

טרום תקופת הגרוש מגוש קטיף, בימי ההפגנות בכפר מימון , זמביש היה מהמנהיגים שהתוו את דרך הפעולה והתנהלות ההפגנה. אלא שלמספר אנשים לא הייתה נוחה הגישה של זמביש בו הוא בא בשיח משותף עם המשטרה שכביכול נגד אנשי ההפגנה.

אין ספק שהפגנה זו תזכר כמפגן כח אדיר משמעותי וחוקי ויישר כח למועצת יש"ע ולזמביש. זה בוודאי מאפיל על אופן ההתנהלות מול כוחות הבטחון, גם למאן דאמר היא לא הייתה טובה.(יש כאלה שהרחיקו לכת אם מחשבות הקונספירציה למיניהן כאילו זמביש וחביריו מעולם לא רצו להגיע לגוש קטיף. עד כדי כך הדמיון הפרוע עובד שעות נוספות ולא נותן לאמת הפשוטה לדבר בעד עצמה. מועצת ישע גילתה אחריות רבה באותם ימים אלא שכולם חושבים שהם חכמים גדולים לאחר מעשה)

בזמן שבו התקיים משא ומתן על גרוש תושבי גבעת הארטיס בבית אל, זמביש עשה לילות כימים לעצור את הגזירה, כינס את אנשי הציבור דיבר עם שרי ממשלה וכולי', וגם כאן באים כמה חצופים שועלים קטנים מחבלים כרמים והעזו לפנצ'ר את גלגלי מכוניתו, כאילו מדובר באויב העם.

לאיפה הגענו? זו דרכה של תורה? כך מנהלים דיון?

ההספד על ראש הממשלה אריאל שרון. אוי, כמה עצוב , כמה קטנוני לעסוק בהכפשה בנוסח המילולי של ההספד לפרטי פרטיו כאילו מדובר בהלכה למשה מסיני.

מי שינסה להכיר וללמוד קצת על פעלו של זמביש, עוד עלול לחשוב בטעות על פי הפרסומים שמדובר באיש שמאל מובהק. ולא שאין מקום לבחון התבטאות או מעשה כזה או אחר לגופו של עניין. אך כל מעשיו הגדולים, אין ספק שמאפילים על הדברים הללו גם אם נעשו בהם שגיאות.

ההתייחסות לזמביש אינה אלא דוגמה להתייחסות לקויה של הדיון הציבורי החוטא למבט במכלול מעשי האיש.