טילים ורכילויות

נתניהו איננו שרון, וספק אם ינהג כשרון. נתניהו ינק מלידה את רעיון שלמות המולדת והוא טבוע חזק בישותו.

יוסי אחימאיר , א' באדר תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

אז מה היה לנו בסוף השבוע ובימים האחרונים?

אם להסתמך על כותרות העיתונים, כי אז מה שבלט בתקשורת, הובלט ונחשב על ידה כסיפורים המרכזיים - היו בעיקר צמדים מתכתשים: בנט-נתניהו, פינטו-ארביב, ורטה-סבח, ניני-זילבר, אך גם סיפורים כמו ה"שיקסה" הנורווגית, עוללות אייל גולן ונחיתתו בארץ של הידוען אברג'יל.

מלעיטים אותנו עד לזרא בסיפורים שגובלים בחלקם בשמועות וברכילות, חשדות וליכלוכים, וממלאים בהם עמודים שלמים. יש והסיפור הוא פוליטי, יש והוא פלילי, אך לרוב הוא מנופח, מופרז, מוגזם, ומה שחמור ביותר – מסיח את הדעת מן העיקר.

אפילו היריבויות בתוך הממשלה הן יותר בגדר בלון מחומם, שבדקירה קלה ניתן לרוקנו. אבל התקשורת לא תניח לניצים, תחמם ותנפח – ואז אולי יבוא הפיצוץ. וליהודים תהיה אורה ושמחה. אולי זו תסמונת אדר ופורים?

בינתיים הפיצוץ בממשלה אינו קרוב, הגם שיותר ויותר מתחוורת תמונת המסמך החמור שיניחו לפתחנו האמריקאים.

בינתיים זה רק בלון ניסוי, גם מצד בנט המצטייר כנושא נס האידיאולוגיה והעקרונות, וגם מצד נתניהו – המצטייר כמנהיג המבקש לנהל מו"מ מדיני כשהקלפים צמודים לחזה, בלי הפרעות-מבית, כמי שמבקש הן לרצות את האמריקאים והן למעט בוויתורים ישראליים.

נתניהו צודק – וגם בנט צודק.

נתניהו איננו שרון, וספק אם ינהג כשרון. נתניהו ינק מלידה את רעיון שלמות המולדת והוא טבוע חזק בישותו. ועם זאת, רואה הוא כחובתו כמנהיג לבחון אפשרות של שלום, בלי הרבה אשליות, בידיעה מי הוא הצד שעימו מתנהלות השיחות.

בנט הוא שר בכיר בממשלה, ועדיין רק שר. וכל עוד הוא מכהן בממשלת נתניהו עליו להיזהר בכבודו של ראש הממשלה. עליו להעלות השגותיו, טענותיו, מחשבותיו, ולנסות להשפיע – כמוהו כמו כל שר - סביב שולחן הממשלה. עליו להיות מחוייב להחלטותיה, או להתפטר.

אמנם, הסקרים מחמיאים לבנט בתוספת מנדטים וירטואלית (וזמנית) ל"בית היהודי" בעקבות ההתכתשות עם נתניהו, אבל הוא איפשר לראש הממשלה לעשות שריר, לגלות תקיפות, ולאותת לו וליתר שריו, שמא שכחו, מי הוא בעל-הבית.

הסערה הזו מאחורינו, אבל ספק אם דעכה כליל. יש להניח כי ככל שפרטים מהמסמך שמכינים קרי ואנשיו יתגלו, כן יתרבו ההתכתשויות בתוך הממשלה, אולי עד כדי חילופי שותפים בתוכה, ואולי אפילו לכדי בחירות מוקדמות יתגלגלו הדברים. אבל עוד חזון למועד.

אך בעוד אנו מועסקים על-ידי בנט-ניהו, ועל-ידי שאר סיפורים שמניתי לעיל, כמעט לא זכתה לכותרות ולתשומת-לב ראוייה הכרזתו של ראש אמ"ן, אלוף אביב כוכבי, לפיה 170 אלף טילים מאיימים על כל שטח ישראל.

שימו לב לנתון המדהים הזה: מכל עבר, אך בעיקר מלבנון ומעזה, אזרחי ישראל נתונים לאיום קיומי ממשי של טילים - "הרבה יותר מדוייקים והרבה יותר קטלניים מבעבר", ובמספר מבחיל. כן, מדובר בעל אחד ואחת מאזרחי ישראל באשר הינם.

אז מה המה – יאמרו עורכי החדשות המחפשים רייטינג - אלפי הטילים האלה, לעומת ה"טיל" ששיגרה זמרת שמאלנית לעבר זמר ימני, או ה"טיל" ששיגרה תלמידה לעבר המורה שלה? במה חשובים יותר איומי הטילים האמיתיים מסיפורי הרב פינטו והזמר איל גולן?

ומה חשובה העויינות הגוברת מסביב, הרצחנות המתגברת, החרמות על ישראל – לעומת סכנת ה"התבוללות", ר"ל, של צעיר ישראלי, שבמקרה הוא בנו של ראש הממשלה?

התקשורת שלנו, דעת הקהל שלנו, חייבים להיות מציאותיים. המידע המדאיג שחשף – וכנראה לא במקרה - האלוף כוכבי, הוא הנושא החשוב ביותר, הוא הדבר שצריך לעמוד במוקד סדר היום הלאומי והתקשורתי.

באיום הטילים, באיום החרמות, באנטישמיות המתגברת – באלה צריך לטפל ולדון, באלה תקשורת אחראית ומהימנה חייבת להתמקד, לפני כל בלוני הרכילות והשחיתות, שמסיחים את הדעת מן הסכנה הקיומית, האיום
הממשי על שלומנו ועתידנו.

רבותי העורכים, כאן זה המזה"ת הפרוע, לא שוויץ.