לשליחים דרושה מדינה

אמילי עמרוסי , ג' באדר תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

1 אפשר לחסוך את הסקרים. אם ימומש הרעיון הפסיכי להעברת הריבונות לפלשתינים והפקרת האזרחים, רוב ענק של המתנחלים ייקחו את הפקלאות, באותו היום ממש, יעמיסו אותם במגדלים מתנדנדים על המכוניות וייסעו במהירות אל הקו הירוק הקרוב לביתם.

ההצעה היא גזר דין מוות מיידי. אנו חפצי חיים. לעומת ההצהרות של הרשות הפלשתינית כי לא תיתן למתנחלים להתגורר במדינה פלשתינית - כדאי להבהיר שאנחנו דווקא כן ניתן להם להתגורר במדינה יהודית. ובניגוד ליומרה שלהם לחסל לא רק אפשרות לשלום, אלא גם את העם היהודי (אסור להשאיר בסמיכותם גם קברים של יהודים, למדנו בגוש קטיף), אין בימין הישראלי שום גורם שמטיף להוצאת פלשתיני אחד מביתו.

נימוק אחר להתנגד להתיישבות בלי ריבונות היא שבלי המדינה אין טעם. לא הלכנו כבודדים, גורסים בשיניים מרגבי האדמה הזאת, אלא כשליחיה של מדינה. אם אין דגל ישראל בעיקול הכביש ואין ריבונות של הממלכה היהודית, אין לי מה לחפש שם. אמרתי ש"רוב המתנחלים" יעדיפו למלט נפשם ממדינה כזאת, כי יש קבוצה שזו נקודת המחלוקת שלה עם השאר: האם אפשר לתקן את הכלי השבור של מדינה שבגדה באזרחיה (טראומת 2005), או שהכלי אבוד, כהשקפת החרדים, ויש לחכות לגאולה. הציונות שלי לא כרוכה רק בשהות בציון, דריכה על משבצת אדמה, אלא ראיית ערך (דתי) במדינה ובמוסדותיה, גם בתור הבלתי נסבל במשרד הפנים.

רעיון עזיבת השטח תוך הפקרת אזרחים (מכירת יוסף לישמעאלים?) אינו מתקבל על הדעת, אבל מגלם אופטימיות: אי אפשר לפנות שלושת־רבעי מיליון תושבים המתגוררים מעבר לקווי 49' (כולל ירושלים); עברנו את נקודת האל־חזור: גירוש ישראלים מיו"ש פשוט אינו ישים. נראה שנועדנו לחיות יחד, מתנחלים ופלשתינים. אחרי דור של השקעה ב"משא ומתן" - קפצנו המון, אבל במָקום - אולי הגיע הזמן לפנות לפתרונות שאינם כוללים הזזה של יהודים או ערבים ממקומם. להפסיק עם חזיון הפינוי ולהתחיל בבינוי. ארץ אחת. ריבונות אחת.

2 ענת קם לא היתה צריכה לשבת יום אחד נוסף במאסר, גם לא אחד פחות. היא ריצתה עונש ראוי. מי שחמק היה העיתונאי אורי בלאו, שבמסגרת עיסקת טיעון ריצה ארבעה חודשי עבודות שירות בלבד. הוא הפעיל את קם, הוא פירסם, הוא חיבל במדינה, בביטחונה ובתדמיתה, והוא נמלט לחו"ל, ושב רק אחרי ההסכם עם הפרקליטות. מי שמחזיק במינימום יושר אינטלקטואלי, ראוי היה שיתמקד בבלאו.

מי שמחזיק במקסימום יושר אינטלקטואלי, ראוי היה שיחשוב השבוע על מרגלית הר־שפי, שמשפטה נמתח על פני שש שנים וריצתה עונש מאסר בפועל (משפטה הציבורי לא נפסק מעולם ונאסר עליה לעבוד כמורה). ראש השב"כ בתקופת רצח רבין, כרמי גילון, הודה בראיון לפני שנתיים כי הר־שפי היתה שעיר לעזאזל בציד המכשפות: "היא נשפטה כתוצאה מהאווירה שהיתה בציבור. יגאל עמיר לא אמר לה שהוא הולך לרצוח את ראש הממשלה, אלא שצריך לרצוח את ראש הממשלה, והוא אמר את זה לעוד אלף איש". פתוחה בפניה הדרך לבקש משפט חוזר ולדרוש את מחיקת הרשעתה.

3 מול העמק העכור של הצעת החוק לחיסול חולים סופניים (מוות במרשם רופא), ניצב הר מרשים ועליו ההספד של אודי אלוני לאמו שולמית. אולי הוא לא התכוון, אבל בעיניי היה זה שיר הלל לחיים. באשר הם חיים. "ביקשו ממני לזכור אותה בעוצמתה ובגבורתה... (אך) כה יפה היתה גם בחולשתה. אנחנו חברה שכה מפחדת מזיקנה ודמנציה ולא תמיד יודעים לפתוח את ליבנו לרגעים שבהם דעתו של האדם נעלמת ממנו... למדתי שאם נפתח את ליבנו לזקנינו וזקנותינו נקבל מתנה ענקית של אהבה מאוחרת".

מתוך "ישראל היום"