תוכנית ההפקרות

ראיון עם חנן פורת ז"ל

מרדכי קרפל , ג' באדר תשע"ד

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

התסריט שלפיו ממשלת ישראל מחליטה להפקיר את מתיישבי יהודה ושומרון – בין בהסכם ובין באופן חד-צדדי – נראה לחנן פורת בלתי מציאותי.

"אם אכן יתרחש, הדבקות שלנו בארץ ישראל היא ללא פשרות. אנחנו לא נזוז מכאן, יהיה אשר יהיה". 

בכ"ט בסיון, תש"ע (11.6.2010), במסגרת מוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון", שעסק כולו בנושא "תוכנית ההפקרות", פורסם ראיון שערכתי עם חנן פורת ז"ל בנושא.

נראה לי שיש חשיבות בפרסום חוזר של הדברים, לאור הצהרותיו האחרונות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכותרת המקורית של הראיון היתה: "עזה כמוות אהבה". הנה דברי חנן ז"ל:

פגישה עם חנן פורת, היא בעיני תמיד אירוע משמעותי. תמיד היה מה ללמוד ממנו והדבר נכון כפליים בימים אלה, בהם מתמודד חנן עם מחלה קשה. דרך התמודדותו איתה היא שיעור חשוב באמונה. למרות המחלה, חנן חד ובהיר. אדרבא תעצומות הנפש שלהן הוא נדרש מנביעות אצלו השראה המגבירה את עוצמתו הרוחנית.

נפגשתי עם חנן על מנת לשמוע את דעתו באשר לאפשרות שמדינת ישראל תחליט לפנות את נוכחותה משטחי יהודה והשומרון, להסיג את צה"ל אל צדו המערבי של הקו הירוק ולהפקיר או לנטוש את ההתיישבות ביהודה והשומרון על מתיישביה.

שפלות שאין דוגמתה

"נתחיל מהערכת מצב", פותח חנן, "לדעתי צריכה הממשלה להגיע לשפלות שאין דוגמתה וחרפה שקשה לתארה, בכדי לקבל החלטה להפקיר אזרחים נאמנים שיושבים בארץ ולנטוש אותם כשהיא איננה קובעת מבחינתה היא מה יעשה בהם ואיך היא מבטיחה את קיומם.

עצם העניין של נסיגה מארץ ישראל או ויתור על חלקים ממנה הוא איסור מדאורייתא. אבל איננו עוסקים בשאלה ההלכתית אלא בשאלה המדינית. אך גם לטעמה חייבת המדינה להבטיח את ישיבתם של יהודים באותם מקומות שבהם הם יושבים. אם הממשלה רוצה לסגת מחבלי יהודה ושומרון, היא חייבת מנקודת מבטה להגיע להסדר עם הערבים, וכשם שערבים מתגוררים בביטחון ובשלווה ביישוביהם שבתחומי ישראל, כך עליה להבטיח את ביטחונם של אזרחיה היהודים שיוותרו ביהודה ושומרון לבל יהיו הפקר למרחץ דמים.

גם אילו היתה הממשלה מגיעה להסדר מדיני שהיה מבטיח כביכול את חיי היהודים ביו"ש, גם אז היתה זו טעות איומה מבחינה אמונית, ציונית וביטחונית, ובסופה היה מתברר שאין החתימה הפורמלית שווה מאומה. אבל הפקרה ללא הסדר היא שפלות שאין כדוגמתה. להערכתי קשה יהיה לממשלה בישראל להגיע לשפל מוסרי כה עמוק .

ברם הסדר מדיני כמו זה האמור, נראה בעיניי היפותטי ואף הזוי, ולהערכתי אין שום סיכוי שהרשות הפלסטינאית תהיה מסוגלת להסכים לכך בכל הסדר או הסכם מדיני בעתיד. פירושו של דבר, שאם תהיה נטישה, היא תהיה בהכרח שלא בהסדר ומשמעותה היא הפקרת דמיהם של המתיישבים היהודיים.

עד מוות ולא עד בכלל

ומכאן לעניין העקרוני. הדבקות שלנו בארץ ישראל היא ללא פשרות. אנחנו לא נזוז מכאן, יהיה אשר יהיה. גם אם יבקשו להפקיר אותנו, גם אם יסירו את השלטון הישראלי וגם אם יסיגו את הצבא – אנחנו פה.

איך אמרה פעם מלכה אהרונסון, אימה של שרה גיבורת ניל"י: "אפילו אם נצטרך לכרסם אבנים, ממקומנו לא נזוז". מבחינתי אהבת ארץ ישראל היא במסירות נפש ממש. ולכן אקרא לכל חברי וידידיי, להישאר כאן, יהיה אשר יהיה, גם אם יהיו כאלו שלא יוכלו לעמוד בזה.

מבחינה הלכתית, יש האומרים שללא ריבונות יהודית בארץ, אין מצוות יישוב הארץ תקפה. אינני מסכים לכך כלל ועיקר. מצוות יישוב הארץ מורכבת מארבעה רבדים: עלייה לארץ; רכישת קרקעותיה; התיישבות בכל מרחביה ונדבך העל – החלת הריבונות היהודית עליה. גם בהיעדר הרובד האחרון, הרבדים האחרים עדיין עומדים בתוקפם. וכי העולים בתקופתנו שהתיישבו בארץ בימי השלטון התורכי והבריטי או אפילו העולים בימי השלטון הפרסי בתחילת הבית השני, לא קיימו את מצוות ישוב הארץ? המחשבה כאילו הריבונות היא תנאי להתיישבות היא מחשבה שגויה. עזה כמוות אהבה שאנו אוהבים את ארץ ישראל. ולפיכך אנחנו נישאר כאן במסירות נפש.

ש: ייהרג ואל יעבור?

לא. צריך לדייק: עזה כמוות אהבת ארץ ישראל – עד מוות ולא מוות ממש. ראוי להגדיר זאת כמסירות נפש יותר מאשר כ"ייהרג ואל יעבור".

ש: איפה עובר הגבול בין מסירות נפש ובין ייהרג ואל יעבור?

אנו מצווים לכבוש את הארץ ולהתיישב בה במסירות נפש, ולפיכך כיבוש הארץ הינו מלחמת מצוה גם בשעה שהוא עלול להיות כרוך באבדות בנפש של לוחמים ומתיישבים, אבל אין זה אומר שצריך להתאבד. אם נוצר מצב שבו אפסה כל תקווה, כמו שהיה לדוגמה בעת נפילת כפר עציון, אין חובה להיצמד לאבנים עד מוות. כל עוד אתה יכול – אתה מצווה, אבל אם אינך יכול, אינך מצווה לעשות "חרקירי" ולפשוט צוואר לטבח, שהרי במציאות כגון זו לא תושג המטרה ויישוב הארץ יאבד בין כה וכה (ויעוין בנדון בדברי הגאון מווילנא בהלכות קידוש השם יורה דעה סימן קנ"ז).

מעז ייצא מתוק

ש. ולהישאר בשטח הפלשתינאי זו לא התאבדות?

יש להבהיר שאם אכן תחולל מציאות הזויה מעין זו, שבה תפקיר הממשלה את ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, במסגרת הסכם או בלעדיו, לא נשאר חסרי אונים ונצפה לשפיכות דמים שתבוא בעקבותיו חלילה.

במציאות זו – שאני שב ומדגיש כי הנה בעיניי היפותטית והזויה – נקרא לעם ישראל להתעורר, לגלות את אהבתו לארץ ישראל ולהיות שותף עימנו בהגנה על הישובים באופן וולונטרי.

לאור הכרתי בכוחות הפנימיים המפכים בעם ישראל, אין לי ספק שהדבר יביא להתעוררות לאומית גדולה שתשים את הממשלה כולה ללעג. או אז יתקבצו ויבואו אלפים ורבבות גיבורי חיל שיבואו להגן עלינו, והממשלה לא תוכל למנוע זאת, שהרי אם היא מפקירה אותנו – זכותנו להגן על עצמנו.

אני מאמין שתהיה זו התעוררות לאומית שכל עם ישראל ישתאה לה. ואולי מעז ייצא מתוק ויתגלה הכוח הפנימי של עם ישראל ואהבתו לארץ ישראל, ויתברר לכול שרוב העם אוהד את המתיישבים וההתיישבות ונושא אותם על כפיים. אמנם הייתי רוצה שהדברים יתבצעו לכתחילה בצורה ממלכתית, אבל לבי סמוך ובטוח שאם תפנה הממשלה עורף לחובתה האלמנטרית ותפקיר את מתיישביה, יתעורר עם ישראל להגן עליהם, ומתוך "חילול השם" נזכה לראות "קידוש השם" גדול מאד.

ש: זו לא הקמת מדינה אלטרנטיבית?

אנחנו רואים דוגמאות רבות – כמו בשאלות חברתיות למשל – שבהן המדינה איננה מבצעת את תפקידיה ואזרחיה ממלאים את תפקידיה בצורה וולונטרית. תאר לעצמך שהמדינה מחליטה חלילה להפסיק לתמוך בעליה לארץ. האם לא מובן מאליו שאזרחים מעוניינים ימשיכו לקדם את העלייה גם בלי סיוע של הממשלה. כך גם בעניין ההגנה על החיים. לא מדובר על "פלנגות" שבהם כל אחד יעשה שבת לעצמו, אלא על ההערכות משותפת אחראית ומאורגנת, וולונטרית אמנם, אבל מתוך ראייה לאומית. זה איננו עניין של המתיישבים אלא של עם ישראל כולו. אנחנו נפעל כשלוחי המדינה במקום שהיא מתרשלת בתפקידיה, ממש כמו שיש הפועלים כך נוכח המצוקות החברתיות.

חשוב להדגיש: ההיערכות היא היערכות לאומית וולונטרית אבל היא בשם המדינה, לא כנגדה ולא בצִדה. אנחנו עושים זאת בשם המדינה ובשם שיבת ציון. הממשלה היא שליחת ציבור, ואם היא מועלת בתפקידה הציבור עושה זאת בשם המדינה. הראייה הממלכתית אינה בטלה. איננו יוצרים את "מדינת יהודה" או "מלכות ישראל". לא! אנחנו שלוחי המדינה, ואולי גם מייחלים למהפך פוליטי שיתרחש בעקבות תהליכים אלה, אבל נעשה הכול בשם המדינה, ולא כקבוצה עצמאית.

להעלות את השאלות

ש: יש אומרים שאסור בכלל להעלות את השאלה לדיון ציבורי

כפי שחזרתי ואמרתי, כל הסיטואציה בה אנו דנים הנה היפותטית, למרות שכוס תרעלה מעין זו כבר החלה לטפטף בחוגי השמאל הקיצוני. אך בכל זאת חשוב לדון בכך. וטוב שיעלו הדברים כבר עכשיו בצורה חדה ובהירה.

יש גם מצב שבו אנשים מקרב המתיישבים יעלו את המצבים הללו במחשבתם, וישאלו עליהם, ולכן נכון להקדים את העיסוק בהם, על מנת להבהיר את העקרונות המנחים אותנו בהתמודדות עם מציאות זו, גם אם סבורים אנחנו שקרוב לוודאי שלא תגיע לכלל מעשה.

אין צורך לחשוש להציג את השאלות הנוקבות, העלולות לעלות בעתיד. טוב להתייחס אליהן כבר היום, על מנת להצמית אותן בעודן באיבן ולהציב לעומתן את רוח העוז והאמונה המנחה אותנו בבניין הארץ מאז ומעולם.

"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".