יום זיכרון בשנה מעוברת

אימתי חל 'יום השנה' לנפטר (היארצייט) בשנה מעוברת?

הרב רא"ם הכהן , ו' באדר תשע"ד

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

יום המיתה או יום הקבורה

ראשית יש לדון על פי מה נקבע 'יום השנה' מלכתחילה. בתרומת-הדשן (רצג) מביא שני מנהגים: האחד על פי יום המיתה והשני על פי יום הקבורה. הוא מסביר ששורש המחלוקת הוא מתי הוא "יום השכול" שעליו מצטערים ומכריע שיום המיתה הוא הקובע כפשט הברייתא (נדרים יב,א) "כיום שמת בו אביו". הבית-יוסף (או"ח תקסח) מביא: "מצאתי כתוב (מהרי"ל,ז) מתענִין יום המיתה כן כתב האגודה (שבועות ג,ט) ועל המתענין יום הקבורה כתב - הבל הוא".

הרמ"א (יו"ד,תב) הכריע כדעת תרומת-הדשן אלא שהוסיף: "אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה" ומקורו "בקבלה מפי זקן מופלג מוהר"ם לנדא". ההיגיון בתוספת זו היא שמבחינת מי שהגיע רק לקבורה זהו "יום השכול" שבו הצטער.

הלבוש (יו"ד,שעו) סובר שמנהגי יום השנה הם בגלל שביום זה רע מזלו של הבן וזהו יום סכנה בשבילו (והקדיש מיועד להגן עליו); או כדי לכפר על אביו ועל אמו. ממילא הוא חלוק על תרומת הדשן וסובר שתמיד יום השנה הוא ביום המיתה. הש"ך (יו"ד,תב) הביא את הלבוש ומביא שכך משמע גם בתשובות מהר"י ברין שהביא הב"ח. בתשובות משאת-בנימין (יו"ד,פד) שולל את דעת הרמ"א על מי שהגיע רק לקבורה מפני שכך יכול להיווצר מצב של שני אחים שכל אחד מהם נוהג ביום אחר, וזה דומה לחוכא ואיטלולא ודרכי התורה דרכי נועם. הש"ך מביא שגם שאר האחרונים הכריעו שיום המיתה הוא הקובע.

בשו"ת משאת-בנימין מחלק שבשנה ראשונה יום השנה יחול ביום הקבורה על מנת להשלים שנים-עשר חודשים מתחילת האבלות שהתחילה בקבורה. הט"ז חולק על שיטה זו וסובר שתמיד גם את ימי האבלות מונים מיום המיתה. וממילא אין בעיה. הש"ך בנקודות-הכסף מודה ליסוד של המשאת-בנימין ואעפ"כ (שם,ס"ק י) סובר שתמיד נוהגים על פי יום המיתה.

הש"ך כותב שבפועל, לא שמענו שנוהגים לחלק בין שנה ראשונה לשאר שנים, ולכן צריך ללכת על פי יום המיתה אלא אם הוא מרוחק מהקבורה שלושה ימים ומעלה; במקרה כזה, בשנה הראשונה יש לסמוך על השיטות שהולכים אחרי יום הקבורה. בגשר-החיים כתב שאם נתאחרה הקבורה שלושה ימים ויותר נוהגים רבים כש"ך.

יום זיכרון בשנה מעוברת

אם יום המיתה היה בשנה מעוברת, ברור שבשנים מעוברות יחול 'יום השנה' באותו אדר שבו היה יום המיתה. השאלה היא מתי נוהגים את 'יום השנה' בשנה מעוברת כשיום המיתה היה בשנה רגילה. מצינו שלוש דעות: א. תרומת-הדשן (רצד) מכריע שדין 'יום השנה' כנדרים, שלפי רוב הפוסקים האוסר עצמו מן היין עד ר"ח אדר מותר החל מאדר א, כדעת ר' יהודה, וכן הכריע הרמ"א (או"ח תקסח; יו"ד תב) ובגשר-החיים כתב שכך מנהג הרוב. ב. מהר"י וייל (ה) פסק שיום השנה חל באדר השני, כדין מי שידע שהשנה מעוברת כשנדר, שבזה פסק הרמב"ם כר"מ שאסור ביין עד אדר ב, וכ"פ המחבר (או"ח,תקסח). החתם-סופר (או"ח,קסג) כתב שאין לזוז מפסק המחבר. סברתו היא שתענית ביום הזכרון תלוי בב"ד של מעלה ואינו תלוי בלשון ובדעת בני אדם כנדרים ובלשון תורה מבואר שאדר הוא אדר השני וכמו שדרשו במגילה (ו,ב). ג. הרמ"א (או"ח,תקסח) הביא מתשובות מהר"י וייל בשם מהר"י מולין לצום בשני האדרים ומביא שכך סבר גם המהרש"ל. מהמגן-אברהם ומשאר פוסקים רואים שמנהג זה לא נתפשט (אע"פ שהגר"א סבר שכך צריך לעשות מעיקר הדין).

(מתוך עלון 'שבת בשבתו')