להתנחל בבמות

רוב האמנים שהמגזר מתגאה בהם הם בכלל חוזרים בתשובה. הגיע הזמן שהציבור הדתי יבין את חשיבותה של התרבות ויעניק לה את העידוד ואת המשאבים המתאימים.

משה קלוגהפט , י"א באדר תשע"ד

משה קלוגהפט
משה קלוגהפט
חזקי עזרא

שלושה חובשי כיפות זכו בפרסים בטקס פרסי אקו"ם המדובר ביותר אי פעם בישראל: אריאל זילבר, אביתר בנאי ויונתן רזאל.

באמצעי התקשורת המגזריים התנפח החזה מגאווה. "שלושה זוכים דתיים". שיא. אבל כנראה שזו הייתה נקודת השפל התרבותית הסמלית ביותר של הציבור הדתי כמגזר. שלושת היוצרים חובשי הכיפות לא יצאו מתוך הציבור הדתי באמת, אפילו לא אחד מהם גדל בציבור הדתי. כולם חוזרים בתשובה.

כמו היורד מהארץ שזכה בפרס נובל והמדינה התנפלה לו על תעודת הזהות, כך ניסה הציבור הדתי לאמץ אותם אל חיקו, אבל זה לא יעזור. הם לא צמחו בעזרת הממסד הדתי. הם צמחו למרות הממסד הדתי. הם נולדו חילונים ויצרו כחילונים. כשהם גילו את האור הם כבר היו מוצלחים בתחומם, ולמרבה המזל המשיכו לעשות חיל גם עם כיפה על הראש. אם הם היו נולדים דתיים, הם לא היו עומדים על הבמה הזאת.

גם לגמר תוכנית 'הכוכב הבא' בערוץ 2 הגיע זוג אחים חרדים, האחים גת. מרוב התלהבות אפילו אריה דרעי פגש אותם בלשכתו אחרי התוכנית. "עשיתם קידוש השם", הוא אמר להם. והוא צדק. רק פרט אחד שולי נשכח: את הבלדות היפות הם למדו לנגן כי הם נולדו חילונים. גם הם חזרו בתשובה.

זוכרים את יהודה סעדו, זוכה כוכב נולד? חזר בתשובה. דוד דאור, עמיר בניון, אהוד בנאי, אתי אנקרי. והרשימה עוד ארוכה. הם מופיעים היום בפני הציבור הישראלי עם כיפה על הראש, רק בגלל שהם נולדו בלעדיה.

"אבל אשמים אנחנו על אחינו". המגזר הדתי-לאומי צריך להסתכל עמוק עמוק פנימה. לחשוב מדוע התרבות הדתית לא מצמיחה מתוכה יוצרים שפונים לציבור הישראלי. הרי בכל תחום אנחנו יודעים לצאת החוצה: בצבא, בתקשורת, באקדמיה, ברפואה, לאחרונה גם בפוליטיקה. אבל בתרבות? אם שמעתם פעם נגינת פסנתר בתוך מחסן, תבינו: הצליל עמום ולא נעים לאוזן. ככה זה כשמנגנים פנימה, ולא מפיקים אפילו צליל אחד אל הקהל בחוץ.

גיבורי תרבות? לא אצלנו

מתי בפעם האחרונה ראיתם בזמרים ויוצרים דתיים גיבורי תרבות - לא כאלה שיש להם מעריצים ומעריצות עיוורים, אלא גיבורי תרבות שהם כשמם: גיבורים כי הם מייצרים תרבות? מתי בפעם האחרונה רציתם שהילד שלכם יגדל ויהיה אמן? כשראיתם "ישיבה שמשלבת מוזיקה" - האם רציתם שהילד שלכם ילמד בה? האם למישהו אחד לא עברה בראש המחשבה שזה מקום לתלמידים שקצת קשה להם בלימודים, אז נותנים להם לנגן קצת?

התרבות הישראלית חפה מאנשים שגדלו בחברה הדתית, כי החברה הדתית חפה מאנשים שגדלו על תרבות ישראלית. ולא, אל תגידו לעצמכם שסופו של עיסוק בתרבות הוא יציאה לתרבות רעה, אל תעשו לעצמכם הנחות. הרי פעם גם אמרו את זה על כניסה של דתיים לתקשורת הישראלית. זה כבר הוכח כקשקוש.

ומתי הציבור הלאומי מתעורר? כשאריאל זילבר, איש אמיץ לכל הדעות, נענש על דעותיו. נכון, על אמירות פוסט-ציוניות על גבול הפרו-פלשתיניות של אמנים אפשר למלא גליונות שלמים. אפילו חברי להקת המיינסטרים אתניקס הציעו כבר לשנות את המנון המדינה כדי שהציבור הערבי לא ייעלב. זה עבר להם בשקט, וזאת דוגמה צמחונית.

אבל דווקא כשהציבור הדתי-לאומי מזדעזע, נשאלת השאלה: היכן היו כל אותם מזועזעים עד היום? האם הציבור הסרוג הסתער על מבצר התרבות הישראלית? מישהו מחמיץ את העובדה שחילופי אליטות מתחילות בתרבות, ובוודאי לא יקרו בלעדיה.

האם אמן חייב להיות בעל דעה מסויימת כדי להצליח? לא. אבל מתגנבת ללב המחשבה שבציבור הדתי מסתובבים כיום הרבה יוצרי תרבות סמויים, שבקושי יודעים שהם כאלה, ואף אחד גם לא רואה צורך להוציא אותם החוצה. והבמה? היא תמיד תתמלא, ביוצרים מבתי גידול אחרים.

יתרה מכך, יש חשיבות בעידוד התרבות והיצירה לא רק במובן הערכי, אלא גם במובן הטקטי.

ישנם שירים שמסמלים תקופות, שמשנים מציאות, שיוצרים נרטיב. את "אין לי ארץ אחרת" כתב אהוד מנור אחרי מלחמת לבנון, ולא כדי לעודד את אריק שרון. לאביב גפן ישנם שלל שירי שלום, עם המילים "נכבוש את השלום ולא את השטחים" למשל, ושיר אחד, "לבכות לךָ", שהוסב להמנון זיכרון ליצחק רבין. יזהר אשדות כתב על חיילי צה"ל "פושעי המלחמה" את השיר "עניין של הרגל", ועל "שיר לשלום" של מירי אלוני עוד לא דיברנו, הניחו להולכים.

את "ירושלים של זהב" לעומת זאת, שיר השירים של עיר הבירה שלנו, לא כתבה יוצרת דתייה. אפילו את "זה היה ביתי", שהיה המנון ההתנתקות, לא כתבו יוצרים דתיים. גם לא את שירי הזיכרון, לא את שירי השואה, לא את שירי התקומה, לא את שירי העצב ולא את שירי השמחה.

נו טוב, אפשר להגיד, הציבור הדתי הוא ציבור תכליתי. "עזוב אותך משטויות. תניח את הגיטרה בצד, בוא לצומת, הולכים להפגין". אז זהו, מסתבר שבסוף הגיטרה מתייצבת, ומפגינה נגדך.

יש דרך מאוד פשוטה לבחון סדרי עדיפויות של ציבור. כדי שתחום מסויים יזכה לעדנה בחברה כלשהי, בוודאי בציבור הומוגני יחסית, צריכים להתקיים שני תנאים: עידוד חברתי והקצאת משאבים.

עידוד חברתי אין. תרבות לכתחילה לא תעלה על דל שפתינו. צריכת התרבות מוגדרת בציבור כליווי לחיי המעשה, כמנוחה לנשמה. אבל זה לא נכון. היא היא הנשמה.

והקצאת משאבים? האם אי פעם קם תורם, מהסוג שמרים תרומה למוסדות חינוכיים או להפגנות נגד נסיגות, והחליט להשקיע את הונו ביצירת תרבות יהודית, שורשית, פטריוטית? האם אי פעם המפלגות המייצגות את הציבור הדתי החליטו, מרצון, לכתחילה, להסתער על תיק התרבות? מה פתאום. הן ויתרו. זה שייך לברנז'ה. את התוצאות ראינו השבוע.

לעולם לא מאוחר מדי לחילופי אליטות. את המנגינה הזאת דווקא אפשר להפסיק. "הטובים לטיס" זאת כבר סיסמה ישנה, הסיסמה "הטובים לתקשורת" שהגה אורי אורבך הצליחה לא רע בכלל. הגיע הזמן של "הטובים לתרבות".

הכותב הוא מוזיקאי וחבר אקו"ם, שיתף פעולה בשיריו עם עמיר בניון, נינט טייב, ישי לוי, ישי לפידות, נמרוד לב, גלעד שגב, לאה שבת, יוני רועה ועוד