כוח הווטו של ההתיישבות

המרצע יצא מן השק: מקבלי ההחלטות מבינים שאי אפשר לפנות את ההתנחלויות. השאלה היא כיצד נתרגם עובדה זו לשינוי פני הפוליטיקה הישראלית.

מרדכי קרפל , ט' באדר תשע"ד

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על השארת חלק ממתיישבי והודה ושומרון תחת ריבונות פלסטינאית כחלק מההסכם המדיני המתגבש – איננה ספין.

היא גם איננה פליטת פה או אמירה לצרכים טקטיים. היא הודאה בתנאי ההכרחי לכל הסכם מדיני אפשרי.

המרצע יצא מן השק. נתניהו חשף את מה שכל בר דעת מבין: אי אפשר לפנות, לגרש או לעקור – כפי שהיה בחבל עזה בזמנו – עשרות ישובים וכמאה אלף מתיישבים.

מהלך כזה איננו אפשרי מבחינה כלכלית. עלות הגרוש מגוש קטיף היתה בסדר גודל של 10-15 מיליארד שקל. תכפילו מספר זה בפי עשר או עשרים, ותגיעו למסקנה שמדינת ישראל לא תוכל לממן זאת. כנראה גם לא ארה"ב, מסיבותיה שלה.

גם מבחינה לוגיסטית זוהי משימה בלתי אפשרית: אפילו היום, כשמונה שנים אחרי הגרוש מגוש קטיף מדינת ישראל לא סיימה את הטרנספר. רבים רבים מהמגורשים עדיין חיים על מזוודות.

אבל החשוב מכל – ומקבלי ההחלטות יודעים זאת היטב – גרוש נוסף יקרע את האומה. צה"ל לא יעמוד במשימה. היום, אחרי שנחשפו המניעים השפלים, השנאה והנקמנות האידיאולוגית שהביאו לגרוש מגוש קטיף; אחרי שהוכחה האיוולת המדינית והביטחונית שלו; ויותר מכל, נוכח הדומיננטיות של חובשי כיפות סרוגות בצה"ל, שאת בתיהם הם בסופו של דבר הם אמורים להחריב – סירובי פקודה המוניים בצה"ל, הם תסריט וודאי, ועל כל פנים איננו תסריט שמקבלי ההחלטות יכולים שלא להביא אותו בחשבון. גרוש מסוג זה יביא לפרוק, או על כל פנים לשבר עמוק בצבא, וקרע איום במרקם של החברה הישראלית.

מתברר שהגירוש מגוש קטיף תרם תרומה מכריעה להפיכת הגרוש מיהודה והשומרון – שהוא כמובן הרבה יותר מסוכן לעתיד המדינה – לבלתי אפשרי.

המסקנה כתובה באותיות קידוש לבנה על הקיר: אי אפשר לבצע גרוש מיהודה ושומרון בלי הסכמה ושיתוף פעולה מלאים של המתיישבים.

כל התארגנות ציבורית של מתיישבי יש"ע, תחת הגדרה כזו או אחרת, שלא לקבל בהכנעה את גזר הדין, שלא להיוותר מולו כפרטים ושלא לקבל את עול הריבונות הפלשתינאית (ונניח כרגע לתרחישים האפשריים במקרה כזה) – היא טרפוד ההסכם. כל הסכם שהוא.

הנושאים ונותנים יוצאים מתוך הנחה שציבור המתיישבים הוא שקוף, וניתן להכריע בגורלו בלי לשאול את פיו. הם מניחים שהוא ישחק את התפקיד המדויק שהם מועידים לו בתשבץ גחמותיהם. אבל התארגנות ציבורית כזו תחייב את מנהלי המגעים המדיניים להוסיף עוד גורם לשולחן המשא ומתן – מתיישבי יהודה ושומרון.

שימוש תבוני בכוח

אמנם בכוח הזה, שמוכיח שמפעל ההתנחלות הצליח במשימתו מעל ומעבר לכל הציפיות והפך לעובדה שאי אפשר עוד להתכחש לה – ראוי להשתמש בתבונה. לא רק תבונה פוליטית, אלא בעיקר בתבונה אמונית ואחריות אידיאולוגית, רוחנית ותורנית.

בראיון שנערך בעבר עם חנן פורת ז"ל בנושא זה ("מקור ראשון", כ"ט בסיון, תש"ע, 11.6.2010) ושפורסם כאן שנית בשבוע שעבר, הוא אמר, בין היתר: "הדבקות שלנו בארץ ישראל היא ללא פשרות. אנחנו לא נזוז מכאן, יהיה אשר יהיה". בראיון זה התווה חנן ז"ל את דרך ההתארגנות הציבורית האמורה בקווים כלליים:

"לא מדובר על "פלנגות" שבהם כל אחד יעשה שבת לעצמו, אלא על ההערכות משותפת אחראית ומאורגנת, וולונטרית אמנם, אבל מתוך ראייה לאומית. זה איננו עניין של המתיישבים אלא של עם ישראל כולו...

"...ההיערכות היא היערכות לאומית וולונטרית אבל היא בשם המדינה, לא כנגדה ולא בצִדה. אנחנו עושים זאת בשם המדינה ובשם שיבת ציון. הממשלה היא שליחת ציבור, ואם היא מועלת בתפקידה הציבור עושה זאת בשם המדינה. הראייה הממלכתית אינה בטלה. איננו יוצרים את "מדינת יהודה" או "מלכות ישראל". לא! אנחנו שלוחי המדינה, ...נעשה הכול בשם המדינה, ולא כקבוצה עצמאית". עד כאן דברי חנן ז"ל.

התארגנות כזו כשלעצמה איננה העיקר. היא חייבת להיעשות מתוך גישה נכונה. אמת, יש כנראה בכוחנו לטרפד את ההסכם, אבל לא בטוח שזו המטרה העיקרית. המטרה איננה להתכחש למדינה או, חס ושלום, להרסה ולפרקה. כמובן גם לא את צה"ל. המטרה היא להשתמש באפשרות הזו כמנוף לשחרור תודעת העם משלטון האליטות ומחולשת ההנהגה הקורסת שלו.

ההנחה חייבת להיות שהעם – אם רק נקלף את השכבה החיצונית של תודעתו, כמו שהיא משתקפת בתקשורת – הוא בריא ומלא עוצמה; הוא חפץ בעמידה על גורלו ובהמשך תחיית האומה, וגם אם בעיקר מסיבות ביטחוניות – הוא מתנגד להקמת מדינה ערבית בשטחי המכורה. לולא כן, המאבק שלנו על שלמות הארץ מאבד את עיקר תוקפו.

לכן מוקדה של התארגנות הוא בשאלה כיצד היא הופכת למנוף לחשיפת העובדה שהעם באמת אתנו, וכיצד מתרגמים עובדה זו למישור הפוליטי לשם העלאתה של הנהגה אמינה וכדברי חנן ז"ל בראיון: "ואולי מעז ייצא מתוק ויתגלה הכוח הפנימי של עם ישראל ואהבתו לארץ ישראל, ויתברר לכול שרוב העם אוהד את המתיישבים וההתיישבות ונושא אותם על כפיים... אנחנו שלוחי המדינה, ואולי גם מייחלים למהפך פוליטי שיתרחש בעקבות תהליכים אלה".

השאלה אם כן, איננה כיצד אנו כופים על עם ישראל להמשיך לשלוט ביהודה ושומרון, אלא כיצד אנו מביאים אותו לבחור בכך מרצונו החופשי.