'נופלים' מרוב צחוק

איתמר ליברמן , י' באדר תשע"ד

איתמר ליברמן
איתמר ליברמן
עצמי

מידי שנה ממתינים התלמידים בדריכות ליריית הפתיחה של אירועי פורים הבית- ספריים. מרביתם עמלים כבר בימים אלו במשך שעות ארוכות על ההפקה של אותם אירועים תוך הקפדה על כל פרט ופרט.

דרשת רב הפורים, שנכתבה בסיוע מיטב המוחות היצירתיים ונשזרה בהומור אופנתי ופרוע, כוללת בתוכה את הבדיחות וה"ירידות" הטובות ביותר על בית ספר והמורים, שכבר מכינים את עצמם לגרוע מכול. אף מורה לא נותר מחוץ ל"רשימה השחורה".

צוות שלם עמל במשך ימים על הכנת השלטים והפיכת בית הספר למנהרת שדים. חדר המנהל נחסם, וגל של אבנים הוצב במרכז חדר המורים, ובכיסם של "השפיצים" מוכנים ומזומנים להפעלה בכל עת הנפצים שאמורים להוסיף עוד קצת אקשן לחגיגות.

ההכנות הללו, כמו גם כתיבת השורות המתארות אותן, מחזירות אותי כמה שנים אחורה, לימים בהם הייתי תלמיד בבית ספר. באחת השנים הללו, כמה ימים לפני חודש אדר, הודיעו לי כי אני עתיד לקבל את תפקיד "רב פורים" וזאת כאות הכרה על פועלי כבדרן הראשי של הכיתה. חלק מהגדרות התפקיד כללו "ירידה" על המחנכים, ועל הישיבה.

אחרי עמל רב הגעתי יחד עם כולם לאותו "יום גדול" של ההכתרה. אינני זוכר הרבה מאותה הכתרה, אבל דבר אחד לא אשכח לעולם והוא את פניו של אחד מהמורים שלי כשראה אותי מחקה את תנועותיו המוזרות במהלך הדרשה שנשאתי. הוא ישב על כיסאו משותק, מכורבל בתוך עצמו. פניו האדימו ונראה כאילו הוא מבקש שהאדמה תבלע אותו. הוא הושפל בפומבי וכולם סביבו רק התגלגלו מצחוק.

אני לא סולח לעצמי מאז על המעשה החמור שעשיתי. אמנם היה זה ללא כוונה, ומתוך ידיעה ותחושה שהמורה יקבל את דבריי בהומור. בפועל אני יודע שהוא נפגע עד עמקי נשמתו. אני מניח שהדבר גם לא יישכח ממנו במהרה.

אפשר להתייחס לסיפור שלי כעניין חריג ולא מייצג, אולם האמת היא שכשחושבים על העניין לעומק לא ממש ברור מה הרעיון בלחסום או לבלגן את חדר המורים. אינני מחשיב את עצמי ל"צדיק" גדול, אבל גם לי לא ממש ברור איפה הקשר בין שמחה, פורים וחודש אדר וגרימת תחושה של חוסר אונים למורים ולאנשי ההנהלה? האם להשליך "חזיז" (סוג של נפץ) לתוך חדר בפנימייה שבו ישן חבר הוא עניין מבדח? האם הוא קשור לשמחת פורים? האם יש סיבה שבחודש השמחה צריכים תושבים תמימים להיכנס למתח בגלל כמה בני נוער שמעוניינים לעשות קצת 'שמח' בלשון המעטה?

היום, ממרחק של זמן, ומנקודת מבט של מורה בבית ספר, התשובות לשאלות הללו ברורות לי לחלוטין. חודש אדר הוא לא זמן של הפקרות. המחויבות הדתית והמוסרית לא נעלמת לה כשראש חודש מגיע. אמנם רצוי להרבות בשמחה ובעליזות אך לא על חשבון אחרים. הגבול הדק שבין התבדחות לפגיעה הוא דק מאוד. קל מאוד לעבור אותו ולהיגרר להשחתת רכוש, הלבנת פניו של אדם או פגיעה אחרת בו. בסופו של יום מתברר כי כל העליזות וההכנות אינם שווים אם מישהו חש בזוי ונלעג. זו לא שמחה אלא הוללות. זאת לא בדיחה אלא התפרקות. ולעורר רעש רב עוצמה הוא בטח לא מצחיק.

הדרך אל פורים אמיתי ושמח עוברת דרך עיון מעמיק במשמעותה של ה"שמחה". רק מי שמבין מהי שמחה אמיתית ידע להציב לעצמו גבולות ברורים ונכונים.