שתי נשים היו

הרב ש"י ויצמן , י"א באדר תשע"ד

ש"י ויצמן
ש"י ויצמן
צילום: עצמי

הן הגיעו לבדן. זו מיבשת אחת וזו מאחרת. מטלטליהן מעטים, חששותיהן מרובים ועולם שלם ולא מוכר ניצב בפניהן.

על כבודן, אם היה קיים, ויתרו הן זה מכבר. רוח אחרת, חדשה-ישנה הובילה אותן בדרך לא מוכרת. הייתה זו רוח שינקה שורשיה מצפייה לבשורת הגאולה. שם, בארץ נכר, הכול שלהן היה, אבל בעצם- לא היה להן דבר.

והנה, ביום אחד זה קרה. שליחיי הסוכנות מארץ הקודש עוברים בין בתיהן ובשורה בפיהם. קשה להאמין, המילים לא נכנסות לאוזניהן אבל חודרות הן אט אט אל ליבן: "יש מדינה ליהודים" כך שחים הם ובאותה נשימה ממשיכים: "בארץ הקודש, בארץ ישראל".

הבלבול גדול, המבוכה רבה ומהומה קמה בביתן. "אנה נפנה"? "שמא שגגה נפלה בדבר"?. אך המילים עושות את שלהן ואחריהן גם ידיהן ורגליהן: "אל ארץ ישראל", דובבות שפתיהן, כמעט בינן לבין עצמן. עדיין לא הכירו, טרם נפגשו זו עם זו אך ליבן פועם באותו המקצב. "הביתה", הן אומרות. "סבלנו דיי, שבים הביתה".

יוצאות הן את לדרכן הארוכה. זו בדרכה שלה וזו בשלה. ארוכות הן דרכיהן אך עתידות להיפגש. וכשתמו תלאות הדרכים, נחו רגליהן על החוף החם. והנה, ברגע קט של ערגה לוקחות הן נשימה גדולה אל ריאותיהן ומייד לאחריה נופלות פניהן ארצה ושפתותיהן נושקות לאדמה. יבשות הן השפתיים וחם הוא החול אך יודעות הן היטב כמה רבה היא הזכות אשר נפלה בחלקן. דורות רבים של משפחתן נושאות הן עמן, מבשרות עבורם את הבשורה לה חיכו זמן כה רב: "שבנו הביתה, הביתה".

האחת קובעת משכנה במעברה והאחרת בשיכון. זו מוצאת את שאהב ליבה והאחרת מצאתו כבר בביתה. את בית אביהן נושאות איתן לאשר הן פונות. הלכות בתיהן שגורות בפיהן אף כי לקרוא לא ידעו. את ילדיהן מאכילות מפרנסתם הדחוקה אך ליבן מתרונן הוא אל על. יודעות הן כי זו ארצן וכאן יבנו ביתן, יהא אשר יהא. את בגדיי הילדים מכבסות הן בידיהן הרכות. עין במר בוכה ולב שמח. מתערבבות להן דמעותיהן עם מימי הכביסה אך מאושרות הן בחלקן.

כך רצה האל ונפגשו דרכיהם של ילדיהן. זה מספר על אמו מארץ זו והיא מספרת על אימה מארץ זו. כך נפגשו דרכן ועל ברכיהן נולדו נכדיהן וניניהן.

מעולם לא הקל עליהן מסע הדרכים בו בחרו אך ידעו הן היטב כי בהן תלוי הדבר. כך, חלפו הימים ופניהן וידיהן העלו זה מכבר כמה קמטים. זו בידה האחת לשה עוגות וחלות והאחרת מגלגלת בידיה עלי גפן ממולאים. ידיהן מרצדות וקולות צמידיי הזהב אשר לידיהן כאילו מנגנות עמן את צלילי הבישול. מבין שפתיהן עולה קול צרוד ומוכר. זו מזמרת שירי בית אביה וזו שרה ניגוניי ילדותה.

וכשרבו עליהן השנים וקשה עליהן מסע הדרכים, ישבה כל אחת בביתה, זו בעיר זו וזו בעיר אחרת. בתוכן ידעו היטב כי דרכיהן כבר לא ייפרדו. צאצאיהן בארץ זו ייוולדו ודרכן של עם ישראל בארצו- אחת היא.

ובליל שישי אחד כאשר רחל שוכבת על יצועה, מסרה היא נשמתה בטהרה לבורא עולם. כפייה צחות ונקיות ומשפחתה בעבר ובהווה מלויים אותה אל תחת כנפי השכינה. "בואי רחל, בואי ביתי, שבת כבר אל ביתך".

רק שלושה ימים חלפו ושם, בעיר האחרת שוכבת לה רוזה על יצועה. חשה היא כי חברתה עזבתה. והנה גם היא, תוך שינה עריבה מסרה נפשה לבוראה בניקיון כפיים ולבב. "קשה עליי עיזבונך רחל, קשה".

שם, הגיעה לקיצה דרכן הארוכה של רחל ורוזה אך דרכם של ילדיהן רק החלה כאן, בארצם.

תודה לכן סבתותינו, חסרונכן כבד על לבבנו אך דרכיכן מאירה היא באור יקרות. את המסע אשר התחלתן מחויבים אנו להמשיך כאן, יהא אשר יהא. תודה.