ושוב השקר הזה

אמילי עמרוסי , י"ב באדר תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

שוב "המיליארדים להתנחלויות". זה צף השבוע, בהקשר של הכספים שמעבירות הרשויות המקומיות למועצת יש"ע, כמו שזה צף בכל עונה.

בסופו של כמעט כל משפט בעיתונות הכלכלית יושב מתנחל שמלקק שמנת. סקר שפירסם לפני כחודש גוף שמאל בשם מכון מולד מצא כי רוב אזרחי ישראל רואים במתנחלים "מעין טייקונים שמעבר לקו הירוק", אשר זוכים לתקצוב יתר בהשוואה לשאר האזרחים.

הסקר מצא שרוב בציבור הישראלי מתנגד "להטבות הכלכליות המופלגות שלהן זוכים המתנחלים בתחומים כמו דיור, חינוך וחלוקת משאבים כללית". והמתנחלים, שנאבקים על זכותם לחיות באזורים מבודדים ומאוימים, לא נלחמים נגד השקר הזה. הגיע הזמן לרבד את השיח בכמה נתונים. מי שמצייר יהודי על הר של שטרות מונע מבורות, מרוע או מהשראה אנטישמית.

15 שנים אני מתגוררת בהתנחלויות. אני יודעת שלא קיבלתי כלום. מדברים על החרם הבינלאומי והשלכותיו; המתנחלים חיים תחת חרם שקוף. לא רק שהם לא מקבלים "יותר" (לחן: עממי) אלא שהם מקבלים פחות. אין לי מכון מחקר. ליקטתי רסיסי דוגמאות מהגורן ומהיקב. כשחברה שלי בונה בית, וזהו ביתה היחיד, היא תקבל לפי תקנות בנק ישראל מימון משכנתא של 75 אחוזים מערך הנכס.

כשאני קונה דירה ביהודה ושומרון, והיא דירתי היחידה, הבנקים ייתנו לי 50 אחוזים. האחיינים שלי בגליל מקבלים יום חינוך ארוך ופרויקט הזנה - הילדים שלי לא ולא. תוכנית מרח"ב (טיפולים באמנויות) פועלת בבתי ספר במחוז ירושלים, צפון ודרום. ובשום התנחלות. אני מדברת על גופים ציבוריים וממשלתיים. לא מעט פרויקטים בתחום התרבות, הספורט והפנאי לא מגיעים אל מעבר לקו הירוק.

מי שגר שם, לא צריך להזכיר, משלם מסים כמו כל אזרח ישראלי. אני לא בעד בכיינות. לא עליתי אל ההר בשביל תגמול. כשבחרתי לגור בשטחי המחלוקת, לא היו הטבות מיוחדות שנראו באופק הגבעות. הטבות המס למתנחלים, שממשיכות לככב בוויכוחים הפוליטיים, נעלמו לפני 11 שנים. כך גם הסבסוד שלא קיים למעונות יום ולגני ילדים.

"החיילים בש"ג" הוא פולקלור עממי: בניגוד לכל אזור עימות אחר, המתנחל משלם לחברת אבטחה ושומר בעצמו בלילות. תקראו את זה פעמיים: מדינת ישראל אינה משקיעה תקציבי פיתוח עודפים ביו"ש. התקציבים שיש משרתים את הצרכים האלמנטריים, שהיו מושקעים גם אם אותם אנשים היו גרים בנגב. אם שלום עכשיו סופרים תיקון עמודי תאורה ביישוב כ"השקעה ממשלתית בהתנחלויות", שיהיה להם לבריאות. בניגוד לאגדה, אין ביו"ש הטבות של אזורי עדיפות לאומית, מלבד עידוד אזורי תעשייה, שמעסיקים פלשתינים.

אל תדקלמו, תבדקו

לא מזמן הפריחו בשלום עכשיו את מספר הזהב שני מיליארד. מי שבודק רואה שהמספר כולל את תקציב מתאם הפעולות בשטחים (המסייע לפלשתינים בלבד), גדר ההפרדה, מימון תכנית ההתנתקות, פיתוח העיר העתיקה בירושלים, מיגון אוטובוסים וכביש לים המלח.

סכומי האמת המושקעים בצד האזרחי פחותים בהרבה מאזורי ספר אחרים. הוצאות ביטחון יש: התיישבות פריפריאלית באזור מאוים עולה כסף. מושב מרגליות בצפון עולה למדינה יותר מרשפון. אגב, גם התקציבים לנתמכי רווחה פחותים: לא שאין כאן מקרי סעד, יש, אלא שהקהילות מטפחות את אותן משפחות בתוך הרשת הפנימית וכמעט תמיד חוסכות כסף למדינה.

קרנות בתחום החינוך מסרבות לא פעם להציג את מדרך רגליהן באזור השנוי במחלוקת. קרן גנדיר למשל, שעוסקת בהקמת מרכזי צעירים בארץ ומסייעת בפיתוח תנועות הנוער, מסרבת באופן רשמי לפעול מעבר לקו הירוק. ועוד: משנת 2008 לא נגבים דמי מינוי לספריות הציבוריות במדינת היהודים. בשטחים דווקא כן נגבים דמי מינוי. לא יודעת למה. אולי אנחנו קוראים יותר. בתחום הפרטי אנחנו אפילו לא מצפצפים. התרגלנו. אין הובלות, אין משלוחים.

תבוא לקחת בעצמך את הארון או את המקרר. אם הזמנת כרטיס אשראי, חברת השילוח תגיע אליך לכל חור בעולם, אלא אם כן החור הזה נמצא ממזרח לקו דמיוני, חמש דקות מכפר סבא. ורדה ואיתן מטלמון רכשו תנור אפייה. אחרי ששילמו על ההובלה והיא יצאה לדרך, נהג המשאית הודיע להם שהוא לא נכנס לשטחים, והשאיר את התנור לפני המחסום, בכניסה ליישוב חשמונאים. אחרי סופת השלגים נותקו חברים שלי משידורי הטלוויזיה בלוויין.

תקנות משרד התקשורת קובעות שיש להגיע לתקן בתוך 48 שעות. כשאריאל התקשר, אמרו לו בזה הלשון: אתה גר מעבר לקווי 67', תקנות משרד התקשורת לא חלות שם, נגיע בעוד שבועיים. הוא משלם כמו כל צרכן אחר. חברות שנותנות שירות בבית הלקוח? טכנאים במסגרת האחריות? אפילו לא מבקשים. המרחק והבידוד הגיאוגרפי עושים את שלהם. אין נגישות למשרדי ממשלה. יש קופת חולים אחת, עם שירותים חלקיים מאוד, ויש לומר לילד שיעלה חום או יפתח דלקת אוזניים רק ביום שבו יש רופא. בזק וחברת החשמל מגיעות רק פעם בשבוע, ביום קבוע. לגבי הווילות, תשכחו מהדקלום: אין שום מענקים, אין הלוואות מקום, אין משכנתאות מיוחדות. כלום.

אני מוכנה לפתוח את תיק הבנייה שלנו בפני כל אדם. רכשנו מגרש במחיר השוק ועלויות הבנייה כמו בכל מקום אחר, עם תוספות אקסטרה למתנחל: למשל, הוראות משרד הביטחון שקובעות שמי שבונה בשטחים חייב לממן שומר על חשבונו (השמירה מגרדת מהארנק הפרטי 80 אלף שקל בשנה). למשל, העובדה ששמאי הבנקים נותנים הערכת חסר לבתים בשטחים (מספיקה התלקחות ביטחונית קטנה, והבנק לא יוכל למכור את הבית). למשל, המס שרק מי שגר מעבר לקו הירוק משלם, "ארנונה על אדמת בניין", שאסור לגבותה על פי החוק הישראלי.

גם העניין הפעוט הזה, שמדינת ישראל מעולם לא החילה את ריבונותה על יו"ש, ושחוקי המדינה לא חלים במזרחה, פוגעת בכיס: החוק האוסר פיטורי נשים הרות לא חל; מתנחלת שווה פחות ולא תקבל פיצויים. החוק לייצור חשמל מביוגז, שעבר בישראל, לא חל; יזמים שעמלו שנים להשגת אישורים להקמת מתקנים סולאריים לייצור חשמל, גילו שייצור אנרגיות חלופיות לא אפשרי ביו"ש; גם תוכנית תמ"א 38 לא תקפה מעבר לקו.

לקבל את החיים במתנה

כביש האורך הראשי ביו"ש, כביש 60, מתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת. נוסעים בו עשרות אלפי רכבים ביום, כולל משאיות, אבל ברוב מקטעיו הוא חד־מסלולי. לו היה במקום אחר בארץ, היה זוכה מייד בסלילת מסלול נוסף. אבל כאן כל הפקעה מסתבכת עם החוק הבינלאומי, ואנחנו תקועים בפקק בין שתי מוניות פלשתיניות.

חקלאים, יצרנים ובעלי יקבים נלחמים בשיניים מול גזירות של המינהל האזרחי, תביעות שווא של פלשתינים, איומים ביטחוניים, גניבות, עקירת שתילים, הצקות של השמאל הקיצוני. ואם לא די - בעלי מסעדות מתל אביב מחרימים את תוצרתם במבט אנין. בתי ספר יקבלו סיוע רק אם יעמדו בקריטריון של "אזורי עימות". הקריטריון הזה לא מופעל שנים, בשל מחלוקת פוליטית מהו אזור עימות.

ההוצאות של בית ספר כזה יהיו גדולות מהרגיל: בוחן לבגרות בעל פה באולפנא הסמוכה לביתי דורש הסעה ממוגנת ירי, שגם תמתין לו, בעלות של 2,000 שקלים. בכל מקום אחר הוא היה מגיע עם רב קו. כל יציאה לטיול יקרה פי כמה ומצריכה ליווי של מלווי נשק שעברו קורס מיוחד. "מימון ממשלתי גבוה פר תושב" המועבר לרשות מקומית נועד, במדויק, להסעות התלמידים בהסעות ממוגנות: דרישה של המדינה כדי לחסוך בתקציבי הביטחון, וההקצאות אינן שונות מאזורי העימות בגבול הצפון ובעוטף עזה. מה כן מקבל המתנחל במתנה? כרטיסים מסובסדים לאוטובוס שמגיע פעם ביום.

עידוד הציבור לנסוע באוטובוסים ממוגני ירי יחסוך למדינה קצבאות שארים למי שייהרג במכונית הפרטית. מתנה מקסימה. עוד יקבל המתנחל מיגון שמשות רכבו נגד אבנים. פינוק שיכול להיעשות רק פעם בכמה שנים, רק אם משרד האוצר מעביר את התקציב (לאחרונה זה עוכב בשנה), ורק אם הרכב בבעלותך. ולמרות כל זאת, דבר לא ישנה את אהבתנו לארץ ולמקום. אם מסי ההתנחלות של פיגועי ירי, חדירות מחבלים וכבישים מרופטים לא הזיזו אותנו ולא יזיזו - מה זה כסף.

רק נסו לדמיין מה מרגיש המתנחל החוסך 148 משכורות לדירה, כשהוא שומע מגיש בטלוויזיה ששואל למה לא לקחת מהמתנחלים. החברים שלי, אני לא מתביישת לכתוב, נמצאים בראש רשימת התורמים למדינה בביטחון, ביזמות, במדע, בחינוך. הצגת זכויות אזרחיות כפריבילגיה או כהשתלטות על תקציבים היא מניפולציה מכוערת. אין שום תענוג כלכלי במשימה החלוצית הזאת וכל מי שטוען אחרת הוא שקרן ורמאי.

פורסם ב"ישראל היום"