הדרך לשום-אקו"ם

האם על זילבר להתנצל רק בפני חיילי צה"ל שחיים בינינו היום, או גם בפני אלה שהופעת לזכר רוצחיהם ביום הזיכרון?

אבי סגל , י"ח באדר תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

שאלה לאחינועם ניני: בהודעת הוויתור שלך על פרס אקו"ם, הבעת משאלה שאריאל זילבר ינצל את הבמה כדי להתנצל בפני אלה שהעליב.

בתוך רשימת נפגעי זילבר, אלה שלדעתך על הזמר לבקש מהם סליחה, כללת גם את צבא ההגנה לישראל. מה שלא ברור הוא, האם על זילבר להתנצל רק בפני חיילי צה"ל שחיים בינינו היום, או גם בפני אלה שהופעת לזכר רוצחיהם ביום הזיכרון?

שנאה נגד שנאה

דבר אחד טוב יצא מפרשת זילבר-ניני-אקו"ם, ואני לא מתכוון לשימוש הנרחב במשחק המילים הקורע אקו"ם-עקום. כן, אחלה משחק מילים, אבל התכוונתי למשהו אחר: הפרשה הולידה שורה ארוכה של טורים פובליציסטיים משובחים במיוחד, שיצאו להגנת אריאל זילבר ולהתקפת המחרימים משמאל. לכן, במובן מסוים, טוב שנמנעתי מלהתייחס לנושא כבר בשבוע שעבר. ממילא חבריי הכותבים הביעו היטב את רחשי לבי, רק ניסחו את זה הרבה יותר טוב.

ואחרי כל זה, ואחרי שחיבקנו את אריאל זילבר, ואחרי שבזנו לצביעות, למוסר הכפול ולסתימת הפיות, ואחרי שביכינו את שליטתו של השמאל בחלוקות כיבודים ובקביעת קריטריונים, ואחרי שהימין כולו עמד בחזית אחידה ונדירה נגד העוול והטיפשות של האקו"מים (קורע, פשוט קורע), עדיין נותר מקום צר להכניס גם משפט של הסתייגות. אריאל זילבר אמנם ראוי לפרס על מפעל חיים, קטגוריה שנשללה ממנו בגלל שילוב של טיפשות ונבזות, אבל הוא האחרון שיכול להתלונן.

כבר בפעם הראשונה שבה יצא מארון השמאל, באותו ריאיון לידיעות מלפני כמעט 12 שנה, היה ברור שזילבר שרף את כל הגשרים. הדברים שאמר אז על השבט שממנו יצא, הרבה לפני ההתבטאות ההיא על יגאל עמיר, היו איומים וגסים בסגנונם לא פחות מאשר בתוכנם. למעשה, לא אתפלא אם זה מה שבאמת מרגיז את השמאל החילוני עד היום – לא הגזענות והכהניזם ורבין, אלא דלי הרוק שזילבר שפך לתוך הבאר שממנה שתה.

עם כל הביקורת על מעניקי הפרס האקו"מים (פעם אחרונה, מבטיח), חייבים להודות שעצם ההחלטה להעניק את הפרס לאמן הסורר אינה מובנת מאליה. ספק אם אנחנו במגזר היינו ממהרים להעניק כיבודים, כולל פרס מפעל חיים על סריגת כיפות, למי שהיה מתבטא כך נגדנו. הבעיה של החלק ההוא בשמאל אינה שנאתו לזילבר, אלא עטיפת השנאה באידיאולוגיות נאצלות כמו התנגדות לשנאה. במקום לספר שזילבר גזען ולשקר כאילו הוא הצדיק את רצח רבין, שהמחרימים יודו שפשוט לא בא להם לסלוח לו על הבגידה. זה לא יוציא אותם צודקים ומוסריים, אבל אולי יהפוך אותם לפחות צבועים.

פטפוט עונתי

מדי כמה חודשים, כמו חלום חוזר על מבחן פתע בבית ספר, מתפנה אהוד אולמרט משלל משפטיו הפליליים, עולה אל העם ומרעיף עליו את דברי הגותו וחוכמתו. פעם זה ריאיון בניו-יורק טיימס, פעם ב‑CNN, פעם בפורום כלכלי, פעם בספר אוטוביוגרפי וטריליון פעם בידיעות אחרונות. ובכל ריאיון וציטוט מופיע אולמרט כמטיף בשער, מבקר את מחליפו בראשות הממשלה ומבטיח שאם רק היו נותנים לו עוד חמש דקות בשלטון – חמש דקות ולא יותר – כבר היה לנו מזמן הסכם עם הפלשתינים וגן עדן פורח במזרח התיכון וברחבי הגלקסיה בכלל.

בסוף השבוע האחרון רץ אולמרט לטלוויזיה כדי לספר לחבר'ה פעם נוספת על הסיכומים הנפלאים שהשיג עם אבו-מאזן, ביניהם סיכום על פינוי 80 אלף מתנחלים מבתיהם. על אלה שכבר גורשו, מתיישבי גוש קטיף, אמר אולמרט שהם "ניפחו וטיפחו והגזימו את תיאור הטראומה הזו, בין היתר כדי להקשות על כל תהליך אפשרי בעתיד". על אריאל שרון, שהוריש לאולמרט את ראשות הממשלה בנסיבות טרגיות, אמרו גורמי ימין שהוא נענש בגלל ההתנתקות. עד היום הם לא הצליחו להסביר על מה אנחנו נענשנו.

שינוי ב-360 אלף

למי שעדיין לא צפה, אני ממליץ לחפש ברשת את "360 אלף", סדרת הכתבות של ידידי רועי שרון בחדשות ערוץ 10. רשמית, מדובר בסקירה על חיי המתנחלים לרגל המשא ומתן המדיני. אבל שרון מתמקד בעיקר באזורי השינוי, במקומות שבהם המתנחלים מתרחקים מהדימוי העתיק של העוזי והדובון לכיוון חיי הבורגנות, שלא לומר הנובורישיות, בחברה המערבית.

מצד אחד, הכתבות עושות שירות לא רע של יחסי ציבור למתנחלים, אשר מצטיירים כחלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, ומצד שני – צופים אידיאליסטים ואנטי-חומרניים עלולים לחטוף צרבת קלה במספר סצנות מנקרות עיניים סטייל ערוץ החיים הטובים. בכל מקרה עבודה טלוויזיונית יפה והגונה, שמצביעה לא רק על השינוי החברתי ביו"ש אלא גם על השינוי שעברו מערכות החדשות בטלוויזיה.

בקטנה

ממשלת ספרד אישרה חוק המאפשר לצאצאי היהודים המגורשים לקבל אזרחות ספרדית, מבלי שיצטרכו לוותר על אזרחותם הנוכחית. עיון קל ברשימת שמות הזכאים גילה לי, להפתעתי, שגם השם סגל נחשב לנצר למשפחות המגורשים. עם קצת מזל, עוד אוכל להיות אזרח של מחזיקת גביע העולם בכדורגל. השאלה הפתוחה היחידה היא אם סבי וסבתי, שעלו לכאן לפני 80 שנה מעיירה קטנה בפולין, היו מסכימים לקבל אותי כשידוך. שבת שלום.