שתי פגישות על גורל הישיבות

הרב אברהם וסרמן , ט"ז באדר תשע"ד

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

אחד המסמכים המאלפים שהשאיר לנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, מתאר שתי פגישות של ראשי-ישיבות עם מנהיגי המדינה (שיחות הרב צבי יהודה, צבא וישיבה).

הראשונה התקיימה עם בן גוריון לאחר קום המדינה. היו שם ראשי ישיבות שבכו והתחננו "אל תגעו בילדים שלנו". היו מי שדרשו דרשות ארוכות על ערך לימוד התורה שמגן על העם.

אלה ואלה זוכים לביקורת מצד הרצי"ה. הבוכים - על הצגת התפיסה 'הם ואנחנו', כאילו מדובר בשלטונות הצאר שמעוניינים לחטוף ילדים לצבא ולהרחיקם מהיהדות. הדרשנים - על אמירת דבר שאינו נשמע שמצוה לא לאמרו. באותה פגישה הרצי"ה עצמו לא דיבר עקב אריכות דברי הקודמים לו, שבעצמם לא היו מעוניינים שידבר, כיון שייצג גישה שונה.

הפגישה השניה התקיימה לאחר מלחמת ששת הימים עם השרים: משה דיין, חיים משה שפירא, משה קול ויוסף ספיר. משה דיין פתח בדברים "באנו לברר ולשמוע מה העניין בכך שאנו משחררים בחורי ישבה מגיוס בזמן שאחרים נלחמים ונהרגים?"

גם בפגישה זו היה גדול בתורה (הרב יחזקאל אברמסקי) שדיבר על התורה שמגינה על עם ישראל, וביקש לא לגייס בחורי ישיבות.

הרצ"יה, שהפעם היה דומיננטי, הגדיר את שורש הבעיה באמרו שהתפיסה היסודית צריכה להשתנות - אין 'הם ואנחנו' אלא כולנו "עבדי-ה' וישראל עמו". זו גם ההגדרה של הישיבות בישראל - חלק מהקיום הלאומי שלנו. הישיבות אינן רק מקום לימוד אלא יוצרות את התרבות הרוחנית שלנו, ומקימות לנו אנשי חזון ורוח גאונים וצדיקים. וכל זה הכרחי לקיום האומה, ואין צורך לבקש את זה (ככה אומרים במלים נשמעות יותר את הביטוי 'תורה מגינה ומצילה'. צריך להוסיף שמלים כאלה מחייבות גישה תורנית-לאומית ולא בדלנית).

עמדת המוצא שלו נבעה מתפיסת מנהיגות שאינה מכופפת ראשה מפני איש. סגנון הדיבור היה ממילא כזה שביטא עצמאות ושוויון בהנהגה בין ראשי הישיבות לבין השרים, אפילו בעלי משקל כמשה דיין עטור הילת הניצחון של מלחמת ששת-הימים (הרב צבי יהודה הקפיד לקרוא לו "שר הביטחון הצבאי", כלומר – הביטחון מורכב מחלק מהותי נוסף והוא לימוד התורה שעליו מופקדים ראשי הישיבות...)

עוד טען, כי תחושת השייכות צריכה לפעם אצל כולם, וזה חסר הן בציבור החילוני והן בקרב ראשי הישיבות. עוד אמר שאין שחר לפטור הלכתי של בחורי ישיבות, ולכן – "אנחנו לא פוטרים ולא משחררים... על הטפסים תמיד מודפס דחיה ... מדברים על בעיה, אבל לי אין בעיה. אלא יש כאן דברים ברורים וישרים: המדינה והצבא שייכים לכולנו. בכמה ישיבות יש צורך שעניין זה יתברר, אבל במשך הזמן הכרה זו תחדור גם אצלם.

בתוך הדברים הבלעתי שיותר קשה להחזיר צדיקים בתשובה, אבל בסופו של דבר גם הם ישובו. ראשי הישיבות הולכים ונעשים יותר כלל-ישראליים. אבל תהליך זה לא יופיע מתוך כפיה.... כל סיטונות אסורה. לא יתכן שכל תלמידי הישיבות ילכו לצבא, וגם לא יתכן שכולם לא ילכו. אלא יש לערוך בירור אישי על כל אחד ואחד, מתוך גדלות רוחנית ומתוך שייכות הדדית אמיתית בין הישיבה לצבא ". יש לציין שאכן המגזר החרדי טוען שוב ושוב שלימוד התורה מגן על עם ישראל. כלומר, לא מתוך אי-אכפתיות למצב הבטחוני הקשה יושבים ללמוד אלא דוקא מתוך רצון לתרום.

היום כמו אז – אי אפשר לרפא בעיה חברתית רוחנית כל כך קשה וארוכת שנים בעזרת חוק כופה. מה שהבינו בן גוריון ודיין, גם כשהצורך היה גדול יותר בהרבה, שאין לכפות גיוס – יש מי שלא מוכנים להבין כיום. חלק מהדוחפים לכפיה מונעים גם מסיבות לא ענייניות, כמו קידום פוליטי ושנאת חרדים. כלפי חלקם כבר היה מי שהשיב 'כל הפוסל במומו פוסל' - יגייסו נא את אלילי הזמר של ילדיהם ושלהם, ואת הנוער המשתמט בעקבותיהם בטענת 'אי התאמה', או מחמת בעיות מצפון, ואח"כ יפנו אל בחורי הישיבות.

אבל לא בהחלפת עקיצות נרפא שבר עמוק ורב שנים. דרישה נטולת פניות לשיתוף בנשיאה בעול בטחון המדינה צריכה להישמע ללא הרף, ובעיקר מצד הציבור התורני-לאומי שהוכיח במשך עשרות שנים שהשרות בצבא אינו מפריע להתקדמות רוחנית. אדרבא, במקרים רבים הוא תורם לה, וחוץ מהיותו מצווה מחייבת - הוא גורם מאחד בחברה הישראלית. הדרישה צריכה להיות מנומסת ומכובדת, ויש לצרף לה הצעות מעשיות.

צריך לאפשר, לא לכפות, מסגרות צבאיות חרדיות כך שהשרות הצבאי לא יהוה איום רוחני. כך בשנים האחרונות, בייחוד בנח"ל החרדי ובתכניות השונות לשילוב חרדים, זרם המתגייסים הלך וגבר.

אלא שחוסר סבלנות כלפי תהליך חברתי-רוחני עמוק, עלול לפרק את מה שנבנה בעמל רב, ולא לבנות בניין-קבע במקומו.

כאשר יסודרו הדברים מתוך הסכמה, וחלק מהבחורים יתגייס למסגרות שונות, התוצאה תהיה מצוינת בראש ובראשונה עבור הישיבות - כי רק מי שבאמת ירצה ימשיך בלימוד תורה. זה יגרום למי שאינו רוצה או מסוגל ללמוד, לעזוב את היכל-הישיבה, ולא להסתובב מתוסכל ולהפריע ללומדים בשיחות בטלות. זה יהיה טוב לחברה ולכלכלה - כיון שאנשים רבים יעברו למגזר היצרני. ובעיקר – זה יהיה טוב לאחדות העם שסובל כל כך מפירוד ומצפה לקצת שלום בבית.