איש ואישה במצוות נישואין והולדה

מצוות פרייה ורבייה הכללית מתקיימת בכל ילד שמביאים לעולם. הצורך בהגדרה מחייבת למצווה. גיל שקבעו חכמים לקיום המצווה, והגיל בימינו

הרב אליעזר מלמד , כ"א באדר תשע"ד

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

המצווה הגדולה

מצווה מן התורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שההורים מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, וזוכים לקיים בזה עולם שלם (נידה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה הראשונה של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה, יח).

הצורך בהגדרה מחייבת

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים לא תצא אל הפועל כראוי. שהרי הנישואין הם עניין מורכב שההחלטה עליו דורשת אחריות ואומץ, ותלויה בהסכמה של האיש והאישה, באמצעים כלכליים ובדרך כלל בתמיכתם של ההורים. ויש חשש שאם המצווה הזו לא תוטל כחובה גמורה, למרות ערכה העצום, יהיו שידחו את קיומה עד שיהיה מאוחר מדי.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, יכולים אנשים לטעון שאפשר להסתפק בילד אחד, שאף הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן בגיל הצעיר ביותר האפשרי, ואף לקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים. לפיכך הוצרכה התורה לקבוע גדרים מחייבים למצווה, וחכמים הוסיפו עוד גדרים על פי העקרונות שנתבארו בתורה.

המצווה הכללית והחובה

המצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים מקיימים אותה. והחובה מהתורה היא להוליד בן אחד ובת אחת, וכדרך שהקב"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה..." (בראשית א, כז-כח). וכיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים כפי היכולת.

מצד אחד מצוות פרייה ורבייה היא המצווה הכללית והחשובה יותר, עד שהיא דוחה מצוות אחרות, וכדי לקיימה מותר לשחרר עבד כנעני ולמכור ספר תורה. ומצד שני, החובה מוגדרת ומחייבת יותר, אבל אין היא חשובה ממצוות אחרות (עיין גיטין מא, א, מגילה כז, א. תוס' גיטין שם וחגיגה ב, ב).

האיש והאישה בחובה ובמצווה

המצווה הכללית שייכת לאיש ולאישה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האישה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו תנאים.

לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין והוא הצד הדומיננטי בקשר הגופני. ולזה רמז הפסוק "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוהָ" - "האיש דרכו לכבוש ואין האישה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שביארו, שהואיל ויש לאישה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האישה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז).

מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה גם האישה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים לאדם וחוה, שנאמר: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח).

גם האמוראים נחלקו בשאלה זו, ולהלכה נפסק שחובת המצווה מוטלת על האיש ולא על האישה.

משמעות ההלכה שיש לאישה מצווה ולא חובה

ההלכה הקובעת שיש על האישה מצווה להוליד ילדים ולא חובה אינה פוגעת בזכותה של האישה לילדים. שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו).

מעבר לכך, מכיוון שהמצווה הכללית גדולה וחשובה מהחובה הפרטית, נפסק להלכה שמוכרים ספר תורה לצורך נישואי אישה כמו לאיש (מ"א קנג, ט; מ"ב כד), ואף מקדימים בזה את האישה לאיש (שו"ע יו"ד רנא, ח).

ההבדל אם כן להלכה הוא שאישה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה מהמצווה, מכל מקום אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק ואסור לו לשאת עקרה, ורק לאחר שיקיים מצוות פרייה ורבייה מאשתו הראשונה מותר לו לשאת אישה עקרה.

כמו בתלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון ציווי וחיוב, ואל הנשים בלשון רשות ומצווה, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה וכהתנדבות כאחד.

החיוב נדחה לגיל שמונה עשרה לצורך תורה ופרנסה

כיוון שהמצווה הוטלה כחובה על הגברים, יש לברר אימתי חלה חובה זו.

כתבו הפוסקים כי אף שבגיל שלוש עשרה אדם מתחייב בכל המצוות, דחו חכמים את זמן הנישואין לגברים לגיל שמונה עשרה. זאת משום שאדם צריך להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד - לימוד התורה, כדי שיעצב את תפיסת עולמו וידע לנהוג כהלכה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב). השני - פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם הל' דעות ה, יא).

לא יאוחר מגיל עשרים

לפיכך דחו חכמים את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו את הנישואין מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים: "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב) - לשון קללה, על שאינו מקיים מצוות פרו ורבו. בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה - כל ימיו בהרהורי עבירה". מפני שכל עוד זמן נישואיו קרוב, הוא יודע שתשוקתו שמורה לבת זוגו, אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן הראוי לנישואין, ותשוקתו אינה מוצאת את האפיק הראוי לה, הוא מתרגל בהרהורי עבירה, ושוב אינו יכול להינצל מהם כל ימי חייו.

כיום ההכנות הנדרשות מבחינה תורנית וכלכלית מרובות יותר, ועל כן רבים צריכים לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, ולדעת הרבה פוסקים לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. בעז"ה אבאר עניין זה בשבוע הבא. עתה נמשיך לעסוק בחובת הנישואין לגברים. בעז"ה גם לזמן מצוות הנישואין לנשים אקדיש טור שלם.

חומרת החיוב והכפייה על המצווה

נפסק בשולחן ערוך: "מצווה על כל אדם לישא אישה בן שמונה עשרה... ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה" (אה"ע א, ג). והיאך נעשית כפייה זו? לדעת הרי"ף והרמב"ם כופים בשוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש כופים בדברים וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים אותו ואין מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

איך אפשר לכפות על דבר זה

לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים מתוך אהבה ורצון?

אכן ברור שלמעשה לא כפו אדם להתחתן עם אישה שלא בחר בה. אלא שרצו חכמים להביע בזה עמדה עקרונית, שחייב אדם להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה, וכעיקרון בית דין צריך לכפות אדם על קיום המצווה. אמנם בפועל רק במקרים נדירים בית הדין הפעיל את כוחו. למשל, במקרה שהבחור קיים יחסי חברות קרובים עם בחורה מסוימת, והיא רוצה להינשא לו, וגם הוא הביע את רצונו לשאת אותה לאישה, אלא שהוא דוחה את הנישואין בלך ושוב ואמתלאות שונות, שאז בית הדין יכול לכוף אותו להינשא (דבר משה אמירליו ח"א נא).

דוגמה נוספת הובאה בשאלה שנשלחה לריב"ש, על בחור שרצה להתחתן עם אישה זקנה שהיה לה ממון רב. ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מלשאתה לאישה, מפני שלא יוכל לקיים עמה את מצוות פרו ורבו. אולם הריב"ש השיב להם שכבר מתקופת הראשונים נהגו שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בנושאים אלו עלולה לגרום קטטות רבות.

למעשה פסק השולחן ערוך שכופים על קיום מצוות פרו ורבו, ומשמע שלדעתו העיקר כדעת הסוברים שהכפייה נעשית במלקות. אמנם כפי שביארנו ברור שמדובר במקרים נדירים שבהם יש הפרה בוטה של המצווה.

לעומת זאת דעת הרמ"א שהלכה כריב"ש, וגם במקרים הללו אין כופים על מצוות פרו ורבו. וגם אילו היו כופים, הכפייה הייתה בדברים (שו"ע אה"ע א, ג; קנד, כא). וכך נוהגים למעשה.

בכל אופן למדנו מכך עד כמה גדולה ומחייבת מצוות הנישואין, שכעיקרון בית הדין היה צריך לכוף עליה.

ביקורת על סעיף בהצעת החוק

בהצעת החוק הנוגעת לישיבות הציוניות, גבוהות והסדר, הוכנס סעיף חמור לפיו שר הביטחון יכול באופן שרירותי לקבוע "אמות מידה" שעל פיהן יחליט איזו ישיבה לאשר. וכן בסמכותו לסגור ישיבה אם "נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות, לדעת השר, את שלילת ההכרה בישיבה".

זו פגיעה חמורה בתפקידם של ראשי הישיבות, שצריכים לבטא את עמדותיהם התורניות מתוך חירות, ללא חשש משום גורם שלטוני. חייבים לשנות את הסעיף הזה.