המנהל האזרחי - הבן הממזר של צהל

בועז העצני , כ"ב באדר תשע"ד

"שק החבטות של כולם" הגן יועז הנדל על המנהל האזרחי ביו"ש והילל את אנשיו במאמר שבו הציג אותם כמי שממלאים את הוראות הדרג המדיני בתום לב וחוטפים את הזעם הציבורי במקומו.

ואכן, אנשיו נראים כמו חיילים, מדים, דרגות, לכאורה חלק בלתי נפרד מכח המגן שלנו. בפועל, חלק ניכר מפעולות המנהל האזרחי הינו פוליטי, חד צדדי, ומוקדש כיום ברובו לדיכוי הנוכחות היהודית ביו"ש.

המנהל הוקם כגוף מסביר פנים של הממשל הצבאי ביו"ש, לניהול הפעילות האזרחית כלפי האוכלוסייה הערבית. כתוצאה מהסכמי אוסלו יצאו 97% מהערבים מתחום סמכותו, ועם התפתחות "התהליך המדיני" הוסב ל"טיפול" באוכלוסייה היהודית. הטיפול הינו מרושע ועוין, לא רק מתוקף ההוראות שהוא מקבל, כטענת הנדל, אלא גם מתוך מוטיבציה פנימית, מגמתית, של חלק מעובדיו של הארגון המשתמשים בסמכותם להשפיע על המדיניות בהתאם לדעותיהם האישיות, ואף להכתיב צעדים בשטח לדרג המדיני הרופס.

ברוכים הבאים ל"קן הקוקיה" ביו"ש, מרחב שבו אין דמוקרטיה, וחבורה קטנה של יועצים משפטיים ופקידים מנצלים חור שחור חוקי להתעלל באוכלוסיה היהודית, להחריב את בתיה ואת שדותיה, ולהצר את צעדיה ממניעים פוליטיים, לפעמים רק על דעת עצמם. מאז שהערבים, כאמור, עברו לניהול הרש"פ, ונוצר מצב קפקאי שרק האוכלוסייה היהודית נותרה תחת ממשל צבאי. המצב המעוות הזה הוליד כללי משחק מטורפים.

ביו"ש מתקיים "תהליך חקיקה" מעניין. היועצים המשפטיים ממליצים למפקד הצבאי, הוא כותב צו, וכך, ללא שום בקרה פרלמנטרית וציבורית, נולד חוק. ליהודים נותר רק לפנות לבג"ץ, שאפילו אם היה הוגן (והוא לא), אינו יכול לדון בראיות, אלא רק בסוגיות עקרוניות, כך שיכולת ערעור על חקיקה עריצה ביו"ש אינה באמת קיימת. התשתית הדיקטטורית הזו מנוצלת למסע דיכוי מקומם נגד ההתיישבות.

קשה היה לבוא בטענות לזרוע הביצוע, המנהל האזרחי, לו היה מסתפק רק בציות להוראות המדיניות. אלא שמי שמכתיב את המדיניות הם היועצים המשפטיים, ולדרג הפיקודי לא נותר אלא לבצע. דוגמאות? בבקשה. סרן רונית לוין, קצינת משפטים זוטרה במנהל, פרסמה לאחר שחרורה מאמר שממנו עולה שהיא זו שהמציאה את הצו בדבר "שימוש מפריע". הצו הזה, שכונה ע"י ועדת השופט לוי "דרקוני", מאפשר לדלג מעל ההגנות שיש לאזרח בפני עריצות שלטונית המנסה להסיר בניה ועיבוד חקלאי, שבעיניה אינה חוקית. לוין אף טירפדה פרויקטים ענקיים בבקעת הירדן של בניית שכונות ומאגרי מים על אדמות מדינה בתירוץ של בדיקה מחודשת של מעמד הקרקעות שהוכרזו לפני שנים, ובכך עיכבה, בלמה וטירפדה את הפיתוח. כך, בקלות בלתי נסבלת, איפשר הארגון המקולקל הזה יוזמה שערורייתית לניטרול שטח עצום מהישובים בבקעת הירדן.

ראש המנהל הקודם, תא"ל מוטי אלמוז, צדיק בסדום, העז לסרב בשלב מסוים להשתמש בצו הדרקוני, עד שקיבל מכתב איום מחוצף וברוטאלי מיועמ"ש פיקוד מרכז, והתקפל. בדו"חות פנימיים של המנהל שדלפו כתוב במפורש שהחל מתחילת 2008 פסקה כמעט האכיפה על הערבים ביו"ש. ב-2010, לרגל ההקפאה, הוכפל מספר הפקחים ורובם ככולם מופנים נגד ההתיישבות היהודית.

יש במנהל הוראה גורפת שבכל סכסוך קרקעות יש להעדיף את הערבים. היועמ"ש הנוכחי, אל"מ דורון בן ברק, שאינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהתיישבות, טירפד את הוראת ראש הממשלה למסור לרוכשים היהודים את בית המכפלה בהמציאו נוהל חדש הדוחה את המסירה לשנים ארוכות. קורסים בכירים של תיאום וקישור נוהלו ע"י ברוך שפיגל, חבר בעמותות שמאל קיצוני הממומנות ע"י האיחוד האירופי. מדריך בכיר שם היה שלמה גזית, חבר הנהלת "יש דין", שכתב בעבר כי הכיפות על ראשי חיילים מזכירים לו את צלב הקרס על סרטי השרוול של הנאצים.

לאחרונה היכה המנהל באזור קידה שבעמק שילה. כל המאחזים שם נמצאים באותו סטטוס - אדמת מדינה, בתוך "קו כחול" תכנוני להתיישבות עתידית, והמקבלים חשמל, מים ותשתיות ממדינת ישראל. באזור מאות בתים, שעל כולם תלוי צו הריסה פורמאלי, שברור שאין כוונה להפעיל, מתוך הבנה שהאזור עומד להיות מאושר בעתיד, בהתאם לרוח תשובת הממשלה לבג"ץ מלפני כ-3 שנים: "מה שעל קרקע ערבית פרטית יוסר, ומה שעל קרקע מדינה יאושר". הכל, פרט לאחד, ביתו של שגיא קייזלר, שמשום מה נהרס.

קייזלר הוא מנכ"ל ועד מתיישבי השומרון שיחד עם ארגונים נוספים חילקו כרוזים בטירת צבי שם גר הפקח רועי אורבך, המתעלל לאחרונה בישובי האזור. הפעולה הזו, החוקית לחלוטין, הובילה, לפי כל הסימנים, לנקמה של המנהל שהרס במחטף את ביתו של שגיא, על חלק מהרכוש שבתוכו, יתכן אף תוך הונאת שר הביטחון, בפעולה בעלת אופי מאפיונרי של חיסול חשבונות אישי. למה? ככה, כי הם יכולים.

מאוד מאכזב שיועז הנדל בחר להציג את המנהל כקרבן, "שק החבטות", ולא כארגון בעייתי, בלתי נשלט, השם ללעג את קובעי המדיניות. דבריו הבלתי בדוקים הם עיתונות מרושלת במקרה הטוב, או שבמקרה הרע מדובר בהעמדת פנים, חיפוי, והצטרפות לתעשיית ההכפשה התקשורתית המוכרת נגד ההתיישבות ביו"ש.