קוק. דוקטור קוק

את ר' אריה לוין כולם מכירים, אבל מי היה הצד השני בסיפור? מי היה אותו רופא ששמע את המשפט "הרגל של אשתי כואבת לנו"?

ידידיה מאיר , כ"ג באדר תשע"ד

1.

הסיפור המפורסם ביותר על שלום בית הוא "הרגל של אשתי כואבת לנו". אפילו לא צריך לספר את הסיפור, שם הקוד הזה מספיק כדי שכל אחד ייזכר בדמיונו איך ר' אריה לוין, הצדיק הירושלמי, הלך עם רעייתו לרופא, נכנס אל הקליניקה ואמר לו את אותו משפט שייהפך למודל לזוגיות ולהשתתפות מוחלטת בתחושותיו של בן הזוג: "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו".

את ר' אריה לוין כולם מכירים, אבל מי היה הצד השני בסיפור? מי היה אותו רופא ששמע את המשפט הזה? השם הוא קוק. ד"ר נחום קוק. יש קשר משפחתי לרב קוק? בהחלט. ד"ר קוק היה בן אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (והיה גם אח של סבא רבא שלי, הרב רפאל קוק, רבה של טבריה).

ד"ר קוק לא היה רב וגם לא חבש כיפה, אבל עשרות מבני שבט קוק המורחב - על רבניו, דייניו וראשי ישיבותיו - התכנסו לאחרונה בירושלים לאירוע זיכרון שהוקדש כולו לאישיותו המיוחדת.

במהלך הערב הזה שאלתי את עצמי שוב ושוב למה רק סיפור הרגל של אשתי כואבת לנו התפרסם, וכל שאר סיפורי המופת יישארו נחלת המשפחה בלבד. אז הנה הזדמנות לפרסם אותם. בשבוע שבו עולם הרפואה בכלל, ו'הדסה' בפרט, נמצאים בכותרות, אני רוצה לספר על רופא אחד שיכול לתת השראה לכל מערכת הבריאות בישראל.

ד"ר נחום קוק ז"ל בצעירותו

2.

הילד נחום קוק נולד בלטביה ב‑1902 לאביו הרב דב ולאמו רבקה. הוא למד בישיבה, שירת בצבא האדום ולמד רפואה באוניברסיטת חרקוב. ומדוע פנה בן הישיבה ללימודי רפואה? בגיל 17 הוא הלך ברחוב ולפתע צעיר אנטישמי ירה בו בחזה. הוא הובהל פצוע לטיפול דחוף, ואז שמע את הרופא שמטפל בו אומר לאביו: "הבחור הזה לא יחיה". באותו רגע, כך סיפר, החליט בלבו: "לא רק שאני אחיה, אני גם אהיה רופא. רופא מסוג אחר, כזה שנלחם על חיי החולים שלו".

אחרי לימודי הרפואה עלה ארצה, והתקבל למשרה בבית החולים 'הדסה', בלי להציג תעודות. היום זו הייתה עילה לחקירה של מבקר המדינה, אבל אז הכול היה אחרת. הוא הגיע לירושלים עם הידע הנדרש ובלי המסמכים הנדרשים, ומיהר לגייס לעזרתו עדות אופי מעולה. דודו, הרב קוק, העיד שאם אחיינו אומר שהוא רופא – הוא אכן רופא. רק כמה חודשים אחר כך, הגיעו מעבר לים התעודות שמוכיחות זאת רשמית.

לימים קיבל ד"ר קוק עדות אופי נוספת, גם הפעם מהרב אברהם יצחק הכהן קוק. אבל לא מדובר ברב זצ"ל אלא בייבדל לחיים טובים, ראש ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות, שנושא את השם של דודו-זקנו. וכך הוא סיפר על הרופא: "הוא תמיד היה אומר שסטודנטים אחרים באו ללמוד רפואה כמקצוע, כמשהו מדיציני. אני, הוא אמר, באתי ללמוד איך לעזור לאנשים, וידעתי שהרפואה היא רק מכשיר לעזור להם. כלומר, זה צריך להיות כחומר ביד היוצר, זו לא התכלית. הלימודים באוניברסיטה היו הדרך שלו לקבל כלים לעזור לאחר. אבל האמת היא שעוד לפני שהוא נכנס לאוניברסיטה ללמוד רפואה, הוא למד באוניברסיטה של אביו ושל דודו הרב קוק. זו הייתה אוניברסיטה של אהבת ישראל ושל מסירות לכלל ישראל. זו לא הייתה התפאורה בבתים שלהם, זו הייתה ההוויה. ומהאוניברסיטה הזו, שהתחילה הרבה לפני לימודי הרפואה, הכול התחיל אצלו".

3.

אז רבים מהסיפורים בערב הזה היו על חסד שרופא יכול לעשות עם מטופליו, אבל שניים מהם היו על חסד לא שגרתי. כזה שיש הרבה מחשבה ורגישות מאחוריו:

בנו של ד"ר קוק, עמנואל, סיפר על אישה ירושלמית שהלכה לקיים מצוות ביקור חולים אצל חולה ממשפחה קשת יום. היא ביררה אצל בני המשפחה אם רופא ראה את החולה. כששמעה שד"ר קוק פקד את הבית החליטה לעשות מעשה. היא נסעה, בשני אוטובוסים, לביתו של ד"ר קוק ברחביה ואמרה שהמשפחה ענייה ולכן כדאי לעשות להם הנחה. ד"ר קוק הודה לה על כך שהיא מפנה את תשומת לבו וענה שישתדל להתחשב. האישה חזרה בשני אוטובוסים לבית המשפחה וסיפרה להם על כך, והם צחקו: "לא רק שהוא לא לוקח מאיתנו כסף, הוא גם תמיד 'שוכח' בצד קצת כסף לתרופות". היופי בסיפור הזה, אמר בנו, הוא דווקא ברגישות של אבא כלפי אותה שתדלנית. הוא יכול היה לומר לה "זה בסדר, גברת, אני לא גובה מהם כסף". אבל הוא רצה לשתף אותה ולתת לה תחושה טובה, שגם היא עשתה משהו.

את הסיפור השני סיפר הרב אברהם שרמן. כאשר הוא התארס עם בת למשפחת קוק, סיפר לו הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, שזו משפחה של חסד, והוסיף ואמר "לא סתם חסד, חסד עם תבונה". והנה הסיפור שהתרחש במרפאתו הפרטית של קוק: הרב סרנא סבל מסוכרת, וד"ר קוק, שרחש לו כבוד רב, נהג תמיד לקבל אותו ללא המתנה ממושכת. יום אחד הגיע הרב סרנא הישיש למרפאה, ובין הממתינים ישבה אישה. ד"ר קוק הוציא את ראשו מתוך חדרו, והרב סרנא כבר קם ממקומו כדי להיכנס, אלא שאז אמר הרופא: "סליחה, כבוד הרב, אבל עליי לקבל תחילה את הגברת הזו". כשיצאה האישה והרב נכנס, הסביר לו ד"ר קוק: "הפעם היה עליי לחרוג ממנהגי. האישה הזו ענייה מאוד ומטופלת פה ללא תשלום. היא הגיעה לפניך, ואם אכניס אותך לפניה היא תחשוב שהיא לא מקבלת פה תשומת לב כמו כל המטופלים, והיא שונה מהם. לכן הקפדתי להכניס אותה על פי התור, כמו כולם".

4.

סיפור רדף סיפור. מסיפורים על עמך ישראל, ועד המתקת סוד עם מטופלים כמו החזון אי"ש, הרב כהנמן, הרב יחזקאל אברמסקי, ראשי העדה החרדית (שמן הסתם באו אליו לא בגלל השם קוק, אלא למרות השם הזה), האדמו"ר החלוץ, ה'בית ישראל' מגור ועוד. אחת המטופלות המיוחדות הייתה סבתא שלו. באחד מלילות שבת חלתה אמו של הראי"ה, הרבנית פרל זלטא, שכבר הייתה בת 84. מיד קראו לנכד הרופא כדי שיבדוק אותה. הוא נכנס לבית וביקש שמישהו יחזיק בידו את מנורת הנפט מול פני החולה, כדי שהוא יוכל לבדוק אותה כראוי. הרב קוק עצמו ניגש אז אל המנורה, בשבת, החזיק אותה ואמר: "מצווה כזו, אני מזכה בה את עצמי".

כשישב ד"ר קוק שבעה על אביו, קראו לו פתאום לניתוח דחוף. הוא לא ידע האם ללכת ושאל את אחיו, הרב רפאל, מה לעשות. התשובה הייתה: "זה פיקוח נפש. אמנם יש רופאים אחרים, אבל פה צריך אותך. צא מבית האבלים לנתח, ותחזור". ד"ר קוק קם לצאת, אבל אז הוסיף אחיו ואמר לו: "רגע, תתגלח לפני שאתה הולך לניתוח. אל תבוא לניתוח עם זקן אבלות מגודל. איך מרגיש אדם חולה שאתה מטפל בו, כשאתה בעצם מזכיר לו את יום המיתה? אם אתה רוצה לעשות את מלאכתך בנאמנות, תתגלח".

5.

רשמית, ד"ר קוק עבד כמנתח ב'הדסה' במשך כחמישים שנה. אבל האמת היא שהוא עבד כל הזמן, בכל מקום. בימים שלפני הקמת המדינה ניתח את פצועי האצ"ל בבית חולים מחתרתי, במצור על ירושלים טיפל בפצועים בכל העיר, ובמלחמת ששת הימים ניהל בתוך 'ביקור חולים' בית חולים צבאי מאולתר.

אחרי מלחמת ששת הימים כתב עליו הרב פנחס מילר, בספר 'מעשה שהיה', את הסיפור המדהים הבא: "המנתח הירושלמי הוותיק ד"ר נחום קוק ניצב על משמרתו כל ימי המלחמה, כמעט ללא הפסקה, ביום ובלילה. הוא עמל להציל את פצועי המלחמה. בכל אותם ימים הוא הסביר לעוזריו ללא הרף: אסור לקטוע איברים! עלינו לעשות הכול כדי להציל את החולה, מבלי לקטוע לו יד או רגל. לעתים נראה המצב חמור וכמעט על סף ייאוש, אבל ד"ר נחום קוק לא ויתר. את כל ניסיונו הרפואי העשיר העמיד במבחן ונאבק כדי להציל את גפיו של הפצוע, והוא זכה ממש לסייעתא דשמיא. במרבית המקרים הצליח להציל את אבריהם של הנפגעים ומנע מהם להפוך בעלי מום לכל ימי חייהם. לאחר שנרגע מהמאמץ הפיזי והנפשי הגדול, הסביר כי הגיע לרעיון הזה מדודו, אח אביו, מרן הרב קוק. ממנו שמע לא פעם כי 'אסור להתייאש גם מאיבר המדולדל מן הגוף. איבר שכזה, יש לעשות הכול כדי לאחות אותו אל הגוף ולהחזירו לחיים. כל עוד לא נגדע הטוב כליל, אין להתייאש ממנו'. מרן הרב קוק אמנם דיבר על איברים מסוג אחר, וכוונתו הייתה לרחוקים מתורה, אבל הכלל שניסח תקף גם לגבי איברים כפשוטם. לכן עמל להציל את איבריהם של משחררי ירושלים העתיקה כשסיסמתו היא נגד קטיעת איברים, ברוחניות ובגשמיות".

6.

ד"ר נחום קוק נפטר בקיץ 1990, כ"ה באב תש"ן. על המצבה שלו בבית העלמין בסנהדריה כתבה המשפחה "הקדיש חייו לחוליו".

בעקבות הסיפורים ששמעתי בערב הזה על מסירותו למטופליו, אני חושב שצריך לעדכן את הסיפור המיתולוגי: הרגל של אשתו של ר' אריה לוין כאבה לה, לו וגם לרופא.