אזעקה אחת, חיים שלמים
אזעקה אחת, חיים שלמים

השבוע שמעתי אזעקה. כמו עוד עשרות אלפי ישראלים ברחבי הארץ. אותי האזעקה הפחידה מאוד, משום שלא ידעתי שיש תרגיל וכמעט נכנסתי מתחת לשולחן בזמן שיעור 'מבוא למזה"ת'.

האזעקה גרמה לי לחשוב לא מעט. חשבתי על המיגון, על תרגול הריצה למקלטים, על כיפות הברזל ועל הגדרות שאנו מקיפים את עצמנו. ניסיתי להבין למה אנו עושים זאת. מדוע במקום לפתור את הבעיה מהשורש, אנחנו מתעסקים בעיבוי השמירה על הגדר ובהגבהת החומות. משקיעים מיליארדי שקלים בשנה בהעמסת בטון על הגגות ובהצבת מכ"מים נגד צינורות ברזל מעופפים. למה? איך הגענו למצב הזה? איפה ההנהגה השפויה שלנו, שאני יודע שקיימת בכנסת, גם אם באופן חלקי בלבד?

חוץ מהשאלות גם נזכרתי בעבר. מאז היותי ילד, חיי שזורים בחיי מדינת ישראל וההתפתחויות המדיניות בה.

בן שש הייתי כאשר אבא לקח אותי להפגנה נגד הסכמי אוסלו. עמדנו בכיכר ציון, והחזקנו שלטים עליהם מתנוסס המשפט האלמותי "אל תתנו להם רובים", מעוטרים בטיפות צבע אדום, ומעלים זיכרון מר מעבר קרוב, אולי קרוב מדי.

בן ארבע-עשרה הייתי כאשר דודה שלי נפצעה בפיגוע. היא חטפה כדור ברגל עת פתחו מחבלים בירי על אוטובוס ביציאה מחברון. ישבנו כל המשפחה בסלון וקראנו תהילים לרפואתה. היא החלימה, הטראומה עדיין לא.אני כבר כמעט ולא מופיע להפגנות. את מאמציי אני משקיע בקשר עם נבחרי הציבור שהבטיחו לשמור על האינטרס הלאומי של המדינה

בן שש-עשרה הייתי כאשר יהודי גוש קטיף נעקרו ממקומם. החזקתי ידיים בשרשרת האנושית, ישנתי על הדשא בכפר מימון, עצרתי לכמה דקות באמצע הכביש וחשבתי, החזקתי שלטים בצומת גהה, נפגשתי "פנים אל פנים" וחילקתי סרטים כתומים. תושבי הגוש עדיין בלי בית.

בן שבע-עשרה הייתי כשהבנתי איפה טעיתי. בנקודת זמן מסוימת, בין הבגרות בהיסטוריה לחודש ארגון, נפל לי האסימון. פתאום קלטתי שהמלחמה היא בכלל לא בכבישים או בצעידה למחסום כיסופים, לא בכיכר רבין ואף לא בתליית שלטים על המרפסות. המאבק הוא אפילו לא בישיבות המליאה, אלא הרבה קודם. המלחמה האמיתית מתרחשת במסדרונות הכנסת. האמת? עוד לפני המשכן. בגני התערוכה נקבעים הדברים החשובים באמת. אלו שישפיעו על עתיד המדינה. או אז התפקדתי לליכוד, אני אחליט מי ייצג אותי בהנהגה השפויה.

מאז אותה תובנה אני כבר כמעט ולא מופיע להפגנות. את מאמציי אני משקיע בקשר עם נבחרי הציבור, אלו שנשלחו בפריימריז לייצג אותי, אותם נבחרים אשר הבטיחו אישית שישמרו על האינטרס הלאומי של המדינה שלי.

בהפגנות השונות בהן השתתפתי, פנינו אל שליחי הציבור בבקשה לייצג את הרעיון לשמו הם נבחרו, אך אז לאף אחד מהם לא הייתה סיבה להקשיב לנו. היום, כאשר אני חבר ליכוד מזה שבע שנים, ומלבדי עוד עשרות אלפים מתפקדים אידיאולוגים, בקשתנו, גם אם לא תיענה, בוודאי תישמע. לא מדובר כאן בלחץ של קבוצת אינטרסנטים החברים במפלגה מתוך מניעים זרים, כאלו שהגיעו ממבצע של "מפקד ארגזים" כזה או אחר, אלא מדובר על אזרחים מכל גווני הקשת האידיאולוגית-ימנית, חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, שהגורם המאחד את כולם הוא הרצון להשפיע (כן, לטובה) על מדינת ישראל. להשפיע לא רק בתחום המדיני-בטחוני, שם קל לנו מאוד, הציבור הימני במדינת ישראל, להתבטא, אלא גם בחברתי-כלכלי.

נחזור לאזעקה. אחרי התאוששות קלה, הבנתי. הבנתי שהבעיה היא כלל לא בפיתרון זמני כזה או אחר, שיפריד, ינתק או יכנס את עם ישראל, ושהבעיה היא כלל לא עם הערבים או מול המערב. הבעיה היא בתודעה שלנו, של שליחי הציבור שלנו, שמרגישים ששהותנו בארץ ישראל היא אינה-לגיטימית

אותה תודעה גלותית שעדיין טבועה בנו עוד מימי גלות בבל, זו שמתנצלת על הקיום שלנו, זו שמחפשת רק לא להרגיז את האמריקאים, או רק לא להסתבך עם הליגה הערבית. ממילא, אם ברצוני להשפיע על התודעה הזו, מול הדרגים המשפיעים ביותר במדינה, אני מחויב להצטרף למפלגת השלטון, כדי להשפיע באמת.