חובת בתי הספר לחנך לערכים

זבולון אורלב על פרשת אדם ורטה: יש לתבוע חד משמעית מן המורים למלא שליחות חינוכית נאמנה לעם, למדינה ולמורשת היהודית.

זבולון אורלב , כ"ז באדר תשע"ד

זבולון אורלב
זבולון אורלב
צילום: פלאש 90

חופש הביטוי למורים?

בעקבות התבטאות מורה בקריית טבעון בדבר אי מוסריותו של צה"ל, ודבריה בבי"ס בצורן של מתנדבת השירות הלאומי על ההתנתקות, התעורר לאחרונה ויכוח ציבורי בדבר גבולות השיח הפוליטי במוסדות החינוך; מה מותר ומה אסור למורה לומר לתלמידיו בתחום הפוליטי השנוי במחלוקת. בשל חשיבות הנושא משרד החינוך מינה וועדה לעניין זה.

האמנם יש למורים זכות חופש הביטוי בעת מילוי תפקידם בכיתות, זכות הנחשבת ערך בסיסי במשטר דמוקרטי? אין ספק שלהורים זכות בלתי מעורערת לחנך את ילדיהם לערכים, לאמונה ולהשקפת עולם כהבנתם. החוק מפקיע זכות הורות רק במקרה קיצוני של סכנה פיזית או נפשית מצד ההורה לילדיו ולא בגלל ערכים. ומה עם בתי הספר? התשובה קשורה למהותה של מערכת החינוך; גבולות האחריות לעיצוב אישיותם, מידותיהם, השקפת עולמם, ערכיהם ואמונתם של התלמידים, בצד אחריות כלפי המדינה, מורשתה היהודית וערכיה הדמוקרטיים.

הסבורים כי בתי הספר נועדו רק לתחומי דעת והשכלה, כמקובל באוניברסיטאות, יאמרו שאין זה מתפקידו של המורה לעסוק בחינוך לערכים. לשמחתי הם מיעוט מבוטל בציבור. הרוב המוחץ סבור שבתי הספר נועדו בראש וראשונה לחנך לערכים ורק אח"כ ללמד דעת. לדידם יש להציב גבול לחופש הביטוי של המורה בתחום הערכים, האמונה והשקפות עולם. לדעה זו ביה"ס איננו אוניברסיטה או 'הייד פארק'.

עוגני ה'יחד': בטחון, כלכלה ותרבות

קיומנו כאומה ריבונית תלוי ביכולנו לפעול ביחד בתחומים חיוניים המבטיחים את עתידנו. לדעתי הם שלושה: ביטחון, כלכלה ותרבות. טול אחד מהם וערערת את יסודות הקיום עד כדי חורבן. ביטחון - ללא התגייסות מספקת ונכונות לחירוף הנפש להגנת המדינה יש סכנה קיומית של הפסד במלחמה. כלכלה - ללא גביית מיסים לא ניתן לקיים את מערכות המדינה כמו אספקת מים, חשמל ומזון, חינוך, בריאות, רווחה, שיכון ואמצעי לחימה. תרבות - ללא הסכמה רחבה על האתוס היהודי-ציוני, מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחויבות למשטר הדמוקרטי, זהות יהודית, שפה אחת - עלולה להתרחש התפוררות שסופה אבדן הבית הלאומי.

תפקיד מערכת החינוך לחנך להשקפת עולם, לערכים ולאמונה בקרב תלמידיה כדי להבטיח את שלושת היסודות הללו. בהם אין רשות למורה לשרוט כמלוא הנימה, ואין זכות לחופש ביטוי. באלו קודמת זכות העם היהודי ומדינת ישראל להתקיים על פני זכויות פרט אישיות. בית הספר איננו האו"ם ואף לא מליאת הכנסת. לכן, מי שמחנך להשתמט מצה"ל, להתחמק מתשלום מיסים, ולחתור תחת אושיות האתוס הציוני-יהודי-דמוקרטי, אין מקומו במערכת החינוך. אין צורך בוועדה ציבורית לקבוע את הגבולות. חוק מטרות החינוך הממלכתי (שהיתה לי הזכות לעדכנו כיו"ר ועדת החינוך בכנסת בשנת 2000) קובע הגדרות ברורות לגבולות.

חינוך בחוק!

כדי לסבר את העין ומקוצר היריעה אדגים בארבעה סעיפים מהחוק (מתוך 11):

1. לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

2. להנחיל את העקרונות שבהכרזת מדינת ישראל וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.

3. ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.

4. ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבד.

החקיקה אמנם אוסרת על מורים לנהל תעמולה ולהשפיע על תלמידים לאיזו מפלגה להצביע, אך אין זו הגבלה על חינוך לאמונה ולהשקפת עולם. מורה איננו שליח מטעם עצמו, תהא דעתו ועמדתו הפוליטית אשר תהא. בתפקידו כמורה הוא שליח הציבור לחנך את תלמידי ישראל על פי חוק מטרות החינוך והיסודות המבטיחים את עתידנו. הוא מחויב במשמעת ממלכתית להגשמת המטרות הלאומיות. חינוך איננו פוליטיקה של טריקים ושטיקים. בחינוך אינך יכול לברוח מאחריות לחנך על בסיס חזון ערכי.

לכן יש לתבוע ממערכת חינוך לגלות אומץ לב ציבורי, ולא לגמגם או למצמץ. יש לתבוע חד משמעית מן המורים למלא שליחות חינוכית נאמנה לעם, למדינה ולמורשת היהודית. הגבולות ברורים, ולוועדה נותר רק לקבוע את הפירוט, את דרכי הביצוע והאכיפה.

(מתוך העלון שבת בשבתו)