שבת בבוקר. השמש זה מכבר התעקשה לבקוע לה מבין עצי האורן הזקופים, קול פסיעותינו השכים את חתוליי הרחוב אשר ישנים שם בצדי הדרכים וקול של תינוק בוכה בוקע אי שם מאחד הבתים ומפר את השקט יחד עימנו. נדמה כי רחובות בית חנינא עצמם אינם יודעים כיצד להקביל פניהם של אורחים אלו.
צעדנו יחד עם מלווינו אל ביתם המפורסם של לוחמי חירות ישראל, "בית השבעה", כך שמו. מבין ההתיישבויות הראשונות ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. כפות רגלינו רומסות מבלי משים את האשפה אשר מושלכת באמצע הדרך ומקול הרעש המוקם ליבך נדרך כפליים, ככלות הכל, לא בכל שבת בבוקר אתה מוצא עצמך בפאתי כפר ערבי.
בתוך תוכי המחשבות מתרוצצות להן. הלא זה אדמתו של "כפר עברי", אחת מנקודות היישוב הראשונות בארץ אשר נקרא לאחר מכן "נווה יעקב". את הכפר רואה אני אך איה העבריים אשר נקראים על שמו, תמהתי. המשכנו לצעוד. מבטים מהוססים נשלחים לעברינו מתושבי המקום. "סבאח אל חיר", אתה אומר בנימוס. חלק משיבים "סבאח אל נור" ואחרים משיבים במבט דומם ומשתהה.
פנינו בסמטה רחבה ימינה וליד שער קטן ושחרחר נעצרנו. "כאן", הכריז מלווינו, הלא זה הוא בנו של "אלנקם", עזרא יכין. אלנקם, גיבור ולוחם חירות ישראל אשר מסר את כל חייו לתקומת העם והמולדת. אמש, פגע בנו בבית התפילה ושאל האם נואיל לבוא אל ביתו מחר בבוקר בכדי להשלים מניין.היה קשה לסרב.
והנה לפנינו מגרש משחקים רחב אשר בסופו מזדקר לו בניין מגורים רב קומות. כבר בכניסתנו לבניין יצא אלנקם להקביל את פנינו. "הו הו, הגעתם, יופי, ברוכים תהיו, כבר נתחיל", אמר בשמחה. חלפנו על דירתו ועלינו במעלה המדרגות, בדלת בא נכנסו ניצב לו שלט קטן עליו כתוב: "בן דב". מדוע שם המשפחה היה כה מוכרלי, אינני יודע, אך נראה כי שעת הבוקר הניסה מחשבותיי מלהעמיק בדבר. צעדנו לתוך סלון רחב אשר במרכזו ניצבה שידה עתיקה ויפה. מגירותיה שיוו לה מראה משרדי קדום. מפה צחה ולבנה נפרסה על גביה וסידורים היו פזורים לאורכה.
מלפנים- ארון קודש קטן ובו מונח ספר התורה. התיישבנו. עניי החלו מתרוצצות, לא יכלו הן לחדול מלסקור את מדפיי הספרים אשר הקיפונו. חלקם ישנים וחלקם חדשים, אך כולם קוראים לך לפותחם. "זיכרונות- בן גוריון", "כתבי שלום עכשיו", שירי אורי צבי גרינברג, פסקי הרי"ף, שירי ר' יהודה הלוי, שו"ת "חוות יאיר" וגנזי עיתונים ישנים, אלה הם מקצת מן הדברים אשר תפשו את תשומת ליבי. שער עיתון צבעוני ומאובק הבליח לו מבין ספריו של רבינו יעקב בעל הטורים. בזהירות יתרה שלפתי אותו. "הירדן", הכריזה כותרת העיתון. בחיפוש מהיר אחר תאריך גיליתי כי בשנת 91' נכתבו הדברים. ובשער העיתון? "ארה"ב, הפסיקי ללחוץ על ישראל בניהול המשא ומתן!", זעקה הכותרת הראשית.
השתוממתי ביני לבין עצמי אם הדברים לא נשמעים לי מוכרים במקצת. התחלנו בתפילה אשר הייתה מתובלת היטב בנוסחי ישראל לגווניהם. במהלכה, מנסה אני לחשוב מדוע שם משפחתו של בית זה לא אומר לי דבר. לבסוף, הוצאתי את אחד מספריו עבי הכרס של הרי"ף. ישן ומאביק היה, ופתיחתו העלתה תמרת אבק בפניי. והנה זה בעמוד הראשון, בכתב שחור ומסולסל נחתם שם הבעלים: "שבתאי בן דב".
רק אז הבנתי. אנו מתפללים בחדר העבודה שלו. שבתאי, לוחם חירות ישראל, ידען במשפט, קבלה, ציונות ותורה אשר כתב ויצר בתחומים כה רבים, גיבור ישראל של ממש. ואנו, מתפללים סתם כך בחדר לימודו. לאחר התפילה, כיבדו אותנו תושבי הבית בקידוש ומגדנות. ירדנו מטה לביתו של אלנקם, שם חיבקנו בברכת שבת שלום וביקש כי נבוא במהרה שנית.
סתם שחרית של שבת בבוקר. סתם שחרית אשר מחזירה אותך אל דור אחר, דור אשר מסר עצמו עבור עמו ומולדתו ולא ביקש דבר לעצמו. הלב עדיין נפעם, ההתרגשות לא פסקה והאש, הרוח והעוצמה של אותם האנשים תישאר עמנו עוד זמן רב.