מה רוצה בוש

לא רק משתפי הפעולה הקבועים עם הרצחנות האיסלמית – צרפת, בלגיה, גרמניה – ודומיהן – אינן ששות לשתף פעולה בהצגה הגדולה שמכין לנו הנשיא בוש.

משה פייגלין , י"ב באדר תשס"ג

דעות ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
לא רק משתפי הפעולה הקבועים עם הרצחנות האיסלמית – צרפת, בלגיה, גרמניה – ודומיהן – אינן ששות לשתף פעולה בהצגה הגדולה שמכין לנו הנשיא בוש. את תחושת אי הנחת אפשר לחוש גם אצל אנשים מוסריים המבינים היטב שאנשים כסדאם חוסיין חייבים לחסל. התחושה הזו אינה נובעת מעצם הפעולה נגד עירק אלא מן הצביעות הרבה המתלווה אליה.

סודו של בן לאדן בכך שהוא תוקף את ארה"ב בנקודה שבה אין היא מוכנה להתמודד. בקלטת שהשמיעה רשת 'אל-ג'זירה' אומר בן לאדן לכל מעריציו בעולם המוסלמי (וכולם ללא יוצא מן הכלל מעריצים אותו!): "הצלבנים (ארה"ב) תוקפים את בירתה העתיקה של האיסלם – בגדד, בכדי להקים בה את ישראל הגדולה ".

בתרגום לאוזן מערבית אומר בן לאדן לכל מוסלמי באשר הוא – יש לנו כאן מלחמת דת נגד הנוצרים והיהודים.

אמריקה אינה מוכנה לקבל זאת. חופש הדת הוא אחד מערכי היסוד האמריקאיים. על פי התפיסה המערבית - הלאומיות היא שקובעת את הסדר העולמי וגבולותיו. הדת לעומתה, היא עניין שבבחירה והיא חוצה גבולות לאומיים, קהילתיים, ואפילו משפחתיים. אפשר להיות אמריקאי טוב, בין אם אתה נוצרי, יהודי, מוסלמי – או חבר דת אחרות. בהתאם לעקרון זה הוקמה ארה"ב.

פעם זה היה פשוט – מטוסי הזירו שתקפו את הצי האמריקאי בנמל הפנינים עשו זאת בשם הלאומיות היפאנית לא בשם הדת. מדינות הציר (גרמניה איטליה...) איתם ניהלה ארה"ב מלחמה עקובה מדם באירופה – החזיקו בכלל באותה דת בה מאמינים רוב האמריקאים, ומלחמת ויטנאם והמלחמה הקרה נוהלו מול אויב (קומוניסטי) המתכחש לקיומו של האל.

פתאום בא בן לאדן, ומחסל 4000 אמריקאים בלב מנהטן – לא בשם מאבק לאומי, אף לא בשם דרישות טריטוריאליות, הוא עושה זאת בשם הדת.

אמריקה (וכמוה ישראל הנמצאת באותה עמדת נחיתות תרבותית) מסרבת להישיר מבט נוכח המציאות החדשה. היא אינה מסוגלת להרים את הכפפה שהשליך לעברה בן-לאדן. היא אינה מסוגלת להכיר בכך שהמלחמה הזו היא מלחמה בין הציויליזציה המבוססת על תרבות האסלם, לבין הציויליזציה המבוססת על התרבות הנוצרית. משמעות הכרה שכזו הנה שבכדי להתמודד צריכה ארה"ב עצמה לעבור מטמורפוזה תרבותית ולהפוך למשהו אחר לגמרי ממה שניסתה להצטייר כל השנים כלפי חוץ. בכדי להלחם בבן לאדן – צריך לעלות על המגרש שבו הוא נמצא, על המגרש הדתי - ולהשיב לו באותה מטבע. אמריקה (וכמוה ישראל) תמשיך לברוח מן האמת הזו הסותרת את אחת מאבני היסוד של קיומה. היא תוסיף להגיב במגרש הלא נכון – וממילא תוסיף ותוכה, תוסיף ותיכתש.

הממשל האמריקאי (וכמוהו הישראלי) חייב לייצר תגובה מול האוייב החדש. תפקיד ההנהגה הוא להגן על חייהם וכבודם של המונהגים. הנהגה שאינה עושה זאת מקרבת את קיצה. איך יגן הממשל האמריקאי (ובעצם העולם המערבי כולו) על אומה הנמצאת במלחמת דת תוך שהוא מתחמק מן העובדה הזו?

ממציאים אויב חדש – הטרור.

לא האסלם הוא האויב, האויב הוא הטרור. האויב הוא השיטה הארורה בה נלחמים בנו – לא הלוחמים, אף לא האידיאולוגיה המניעה אותם.

מפתיע לראות כיצד הלך העולם המערבי כולו שבי, אחר אחיזת עיניים זו. אילו הגדיר צ'רצ'יל לבריטים בתקופת המאבק על בריטניה, את האויב, כ'לופטוואפה' (חיל האויר) הגרמני, ולא כגרמניה עצמה – אנגליה לא היתה מנצחת את המלחמה. וכשהגדרה זו ממצא את עצמה (אחרי מליוני טונות של טי אן טי באפגניסטאן) - והנצחון כמובן אינו נראה באופק, מבקשת ארה"ב לצייר לעצמה אוייב בתצורה שאיתה היא מסוגלת להלחם כפי שהיא – אוייב שהוא מדינת לאום.

סדאם אינו מסוכן יותר, מכל שליט מוסלמי אחר. נשק להשמדה המונית מיוצר במצרים, ובאיראן והן כבר עשו בו שימוש. כל שליט מוסלמי מנסה לשים יד על נשק כזה. כמעט כל רוצחי ה 11 בספטמבר יצאו מערב הסעודית. סדאם הרדוף הוא אולי המסוכן פחות מכלל עריצי האסלאם – כל תובע במשפט פלילי שהיה מביא ראיות מן הסוג שהביא שר החוץ פאוול- נגד עירק - בנאומו במועצת הבטחון, היה נזרק מכל המדרגות.

אז למה משגע בוש את עמו ואת העולם כולו במסע מלחמה מטופש נגד סדאם? פשוט מפני שעל סדאם זה קל. סדאם אינו משחק את המשחק המצרי או הסעודי – קל לסמן אותו מול דעת הקהל כאויב ולספק בכך את התחושה כאילו הממשל דואג לבטחון האזרחים.

מובן שאין להצטער על המכה שסדאם הולך לחטוף. אולם אמריקה (ובהמשך ישראל כמובן) יחטפו הרבה יותר. חוסר התוחלת שבמלחמה הזו ייחשף במהירות. העולם הערבי יתאחד מאחורי ה"הירואיקה העירקית" ואירופה כמובן תתמוך בו. מהר מאוד יבינו האמריקאים שהניצחון על עירק היה נצחון פירוס – כפי שקורה בכל מלחמה שמטרותיה אינן ברורות. או אז יבקשו האמריקאים לשלם את מחיר איוולתם ולפייס את העולם המוסלמי והנוצרי כאחד, כרגיל, במטבע ישראלי.